באזניי עוד נשמע קולך,
אותו הטון שלך
שמצד אחד גרם לי לאושר עילאי,
אך לעיתים גם
עורר בי צמרמורת וסלידה איומה.
הפכפכה.
ככה כינית אותי.

ועכשיו,
כבר כמעט שנה אחרי,
אני עוד מנסה עדיין
מסיבה לא ברורה
לנבור בעבר,
לנסות למצוא רמז,
או ליתר דיוק -
סימן ברור
אך לשב.

לפעמים אני בסדר.
למרות הכל.
ולפעמים זה מכה בי בחוזקה.
לפעמים זה עוצמתי,
ולפעמים אני מצליחה להתגבר.
ולפעמים פשוט לא.



וכששקעתי - לא באת להחזיק לי את היד.
כשנפלתי - לא באת לעזור לי לקום.
וכשהתחלתי להראות סימני קמילה -
התעקשת לומר לי שיעבור.

אז אל תדאג לי יותר.
"יעבור".