כעת אתה יושב בין החפצים הישנים, שיצרו סביבם עליית גג
מדומיינת, חושב בחללך על ניסיון חיים שחלף על פניך ולא ברור
איזה חותם השאיר, הרי שוב ושוב אתה צועד לתוך אותן השגיאות.
אולי רק הכאב גדל כל הזמן.
ונדמה שכעת הולכת ומתחדדת ההבנה שהסוף יהיה שקט, בלי תשומת לב
או פירוש לכל מה שקדם לו. כל המוזרות הזו, מתברר, כבר לא תתפרץ
החוצה בשטף מילים בהירות, מלוטשות וחריפות, והמחשבות לא ירכיבו
את עצמן לאיזו אמת גדולה שתתפרץ ממך, מפיך, ברגע המכריע ותסביר
הכל. והם כבר לא יגידו "או, זה ברור, בעצם חשבת על זה כל
הזמן, כשהגעת שניה או דקה או שעה מאוחר מדי, כשהקדמנו אותך
כשבעצם לא רצינו, רצינו שתהיה חכם ומנהיג ותוביל אותנו אל
העתיד שחזית."
ואמת אחרת צפה ועולה עכשיו, שבעצם כל זה לא היה קורה מעולם,
אפילו השתנו הנסיבות, היא יוצאת החוצה בדמעות, בצרחות, ואולי
דווקא בעוד שתיקה מביכה אחת. הילד-סתם שגדל וזקן וקיווה שיבוא
יומם של כל מכתבי הפרידה שתיכנן, שיביאו איתם סדר וכפרה וחרטה
ואפילו מחיקה, רואה שכבר לא תימצא ההזדמנות לפתור אותו עצמו.