[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זכרי תמיד כי יש עוצמה רבה בשבריריות, ושבריריות רבה בעוצמה.
הנקודה היא שלא משנה לאן תבחרי ללכת, עדיין תהיי הכואבת
והמאושרת יחדיו. בסופו של דבר זה תמיד עניין של איזון בין
השניים.


דברים רבים יכולים להגדיר אדם, לכלוא אותו בערך מילוני או, אם
הוא בר-מזל, אנציקלופדי. יש משהו מאוד קל בלחלק את העולם
לקטגוריות, והקל שבקל הוא להניח אנשים, אותם אובייקטים מורכבים
ומבלבלים שנעים להם מחוץ לחלונות בתי קפה בין מיטות ושולחנות
מרוחקים, אל תוך הקבוצות ורשימות המאפיינים והמחלות למיניהן.
לא אעז להגדיר אחרים, לפחות לא בקול רם מדי, אך ארשה לעצמי
להגדיר את עצמי, כיוון שאין הרבה שיוכלו לסתור את מסקנותיי.
אתחיל במקום בטוח, כלומר אנושי כביכול - יופי.

השפעת היופי היא משיכה, משיכה גורמת לתנועה, ומהו אדם, אם לא
נפש שטה על רוחות העולם?

ובכן, אגדיר עצמי על בסיס הגדרת היופי שלי. אתהה ואף אשאל,
בהיכרותי הראשונה עם זר מעניין (כלומר, כזה שעוד לא הספקתי
לקטלג במידת הצורך והנוחות) "מה הסוג שלו", מה גורם ללב שלו
לרטוט, מי מסוגל לרסק את חוש ההיגיון שלו ולהפוך אותו לפרא
מאוהב.
אם אפנה שאלה זו אל עצמי, לא אדע לענות. סביר שאיני מכיר טוב
מספיק את עצמי או את מגוון (מבחר) האנשים שיש בעולם כדי לענות
על שאלה זו. אך אנסה.

האובייקט המשמעותי ביותר בצורת הבנתי את העולם הוא המטאפורה.
התנועה שלי היא בעקבות קיצורי הדרך המחברים בין דבר לדבר, בין
רעיון לרעיון, בין נושא לנושא, ובסופו של דבר, בין אדם לאדם.

הקשר האנושי הוא לא זה שאני מתעסק בו לרוב, אך ייתכן כי הוא
השימושי ביותר עבורי, אדם חסר כל חוש חברתי. איני פועל מול
אנשים מתוך הבנה בסיסית של התגובות האפשריות שלהם, או הולך
ברחוב בידיעה שאני על אותו הגל של ההולכים לצדי. להפך - איני
יודע דבר או מבין דבר, וכרגע אני מרוחק מאוד מן השאיפה
האולטימטיבית שלי להיות אמפתי ובעל אינטליגנציה רגשית. לאחרונה
הרשיתי לעצמי להירגע מעט, אולי אף אקרא לזה לוותר, ואני נותן
לעצמי להניח מראש כי אנשים אחרים דומים לי הרבה יותר משאני
צריך להניח תחת עיקרון הספק.

תנועה בעולם המטאפורות היא במימדים שרק הסקרנים, בשלל
הופעותיהם, מסוגלים לחוש. תנועה כזו דורשת נייטרליות מסוימת:
לא ניתן לאהוב תחום אחד יותר מאחר, אחרת ימצא עצמו הנוסע תקוע
בעולם אחד ללא אפשרות להיות מודע לקיומם של עולמות אחרים.
נייטרליות זו היא, לדעתי, מאפיין ניכר של ילדים. אלו הלוקים
בשנים אמנם חושבים ומוגדרים בהבנתם את העולם, אך אין להם עוד
הניסיון הנדרש (בין אם הוא חיובי או טראומטי) כדי לבחור (או
להיבחר לתוך) תחום מסוים. הקיצוניות הניכרת של המבוגר מופיעה
מאוחר יותר, כשנייטרליות זו נשברת.

מעניין אותי לשים לב לכך שראיית העולם של ילד היא אמנם קיצונית
(שחור ולבן) בעוד שזו של מבוגר, המסוגל לקבל ולעבוד עם
קונפליקטים בלתי פתירים, הוא הומוגני וכן נייטרלי במובן מסוים
(אפור), ילד מסתכל על חידושים ללא שום שיפוט מקדים, בעוד
שמבוגר מתקשה לראות חידושים בעין בלתי מזוינת.

נייטרליות זו חודרת למקומות אחרים בחיי: עומדת בפניי האפשרות
לנתק את עצמי לחלוטין מן המוסר המקוטב ולהיות קר ואכזרי.
העמדתי במשך הימים חומות לכאן ולכאן: מצד אחד כאלו שמונעות
ממני ליפול אל תוך הכאוס המאפיין את סערת הרגשות שאני רואה
סביבי - רואה אך לא תמיד מסוגל, או רוצה, לגעת, ומצד שני כאלו
שמונעות ממני להפוך לסוג של פסיכופת.
החומות הראשונות הן הרבה יותר עמוקות מיכולת השינוי העצמי
הרצונית שלי, וייתכן כי לעולם לא יישברו לכל אורכן. אולי כך
צריך להיות.

החומות השניות באות לידי ביטוי בבחירה בקיצוניות אחת כמדריך
השולט בכל תנועותיי - הטוב - כך שאפילו אם אהפוך יום אחד
לפסיכופת (במובן של ריקנות מוסרית בלבד), אהיה כזה מן הסוג
המשתמש בחוסר מצפונו על מנת לפעול למען קיצוניות אחרת מן
המיוחסת לפסיכופתים לרוב. כלומר, אפילו אם אהיה אנוכי,
אנוכיותי תהיה יוצרת, במקום הרסנית.

בתיאורים של פסיכופתים ההנחה היא תמיד כי התנהגותם, הנגררת על
ידי חוסר במצפון, תהיה הרסנית. ההנחה כאן, שהיא מאוד מעציבה
(ואולי רק משום כך אני בוחר לשלול אותה), היא שמצפון לא מכוון
אותנו מן הנייטרליות לטוב או לרע, אלא מכוון אותנו תמיד מהרע,
שהוא המצב הטבעי (!) אל הטוב, שהוא אם כן מלאכותי לחלוטין.

אני שואל את עצמי (ואחרים לעתים) אם זוהי גאוותנות אנושית
להכריז שהטוב הוא דבר כלל-יקומי, רעיון שהתקיים זמן רב לפני
שהאדם הגיע לעולם, או שמא דווקא ההכרזה שהטוב הוא דבר אנושי
בלבד, וכי היקום הוא מקום ריק מתוכן נפשי, היא המכילה גאוותנות
אנושית.

בכל מקרה, אנוכיות, על פי ההגדרה של מצפון כמקוטב בצורה אחת
(מרע לטוב), מקבלת מיד התייחסות שלילית. מדוע זה צריך להיות
כך?

קודם כל, זוהי גישה ילדותית וחסרת גוונים אפורים לראות את
העולם כמקוטב בין טוב ורע בלבד. הטוב קיים, אין ספק משמעותי
מדי בכך (בין אם בצורתו האנושית או הכלל-יקומית), אך מדוע
שלטוב יהיה שותף אחד בלבד, כזה שהפוך לו בכל מובן? קיימים
אינספור מצבים בנוסף לטוב ולרע, שהם אכן מקוטבים על פי הגדרתם,
אך הם אינם לבד. כלומר, הטוב הפוך להרבה מאוד רעיונות אחרים,
כאשר התלות היא רק בהגדרת ההפיכות.

אנוכיות היא, בצורתה הבסיסית ביותר, פעולה הנדחפת על ידי
אינטרסים אישיים. אז מדוע, לכל הרוחות, האינטרסים האלו חייבים
להיות מוגדרים כרעים? אם האינטרסים שלי כוללים עולם טוב יותר,
כל פעולה שלי שתתרום להפיכתו לכזה תיחשב כפעולה אנוכית. אם
ארחיב על מושג האנוכיות, נדמה לי שהמילה תיכנס לשימוש רק כאשר
פעולות כאלו באות על חשבון האינטרסים של אחרים. אבל האם קיימות
פעולות שלא נופלות תחת קטגוריה זו?

תחת ראייה זו של אנוכיות, אני לא רואה סיבה שפסיכופת, יצור חסר
מצפון, לא יפעל לכאן או לכאן. ייתכן כי כבר קיימים יצורים
כאלו, אך איננו שמים לב אליהם באותה המידה שאנו מתייחסים
לפסיכופתים הקלאסיים, כיוון שהמוכרים הרבה יותר מסוכנים.
פסיכופתים חדשים אלו בוחרים לפעול למען הטוב באותה הצורה שאדם
בעל מצפון תקין ומכוון אל הטוב יפעל. למען האמת, איני מאמין
שיש הרבה הבדל בין פסיכופת קלאסי לאדם בעל מצפון תקין המכוון
אל הטוב - תמיד קיים יסוד של בחירה. מושג המצפון מעיד רק על
יכולתו של אדם לדעת מה החברה מצפה ממנו לעשות, לא מה שהוא יעשה
בסופו של דבר.

ייתכן כי רעיון הפסיכופת הוא רק ניסיון נואש של פסיכולוגים
לאפיין אנשים הפועלים בצורה ייחודית זו כחסרים במשהו שאחרים
מחזיקים בו באופן טבעי - מצפון. זה אפיון פשוט מדי, לדעתי. רק
בגלל שפסיכופתים לוקים במדריך, שיש לשאר האנשים, שמכוון אותם
בדרך הנכונה, אין זה אומר שאין להם חופש בחירה. אני מאמין
שניתן להסתכל על מצבם של יצורים אלו כעל נכות לכל דבר, ונכות
היא רק מכשול שיש להתגבר עליו, לא תירוץ להצדקת המצב הקיים
(עבורנו לכלוא אותם, ועבורם להתנהג באופן הרסני). הפסיכופת (לא
בגרסה הקלאסית) הוא, לדעתי, התגלמות האובייקטיביות המושלמת,
וכל בחירה של יצור כזה היא הרבה יותר משמעותית מבחירותיו של
אדם רגיל, שעולמו תמיד יהיה מקוטב. הבחירה בטוב או ברע נראית
לי הרבה יותר קלה עבור אנשים רגילים, כיוון שעל אף הטשטוש
הטמון בדילמות מוסריות למיניהם, הרבה יותר קל עבורם להבחין בין
הרס ליצירה. וזו הנקודה האמיתית - לא מדובר כאן במצפון שבור,
שגורם לאדם להרגיש אשמה כשהוא אינו צריך ולהפך. מדובר כאן
בחוסר ממשי במודעות לציר שבין טוב ורע. החופש של פסיכופתים
מקורו לא בלהיות חסרי ציר, אלא בלבחור בציר משלהם.


אם נחזור לעניין היופי, הנני כאן ועכשיו, עומד בפני העולם בתור
נוסע מטאפורי מן הסוג שתיארתי כאן, ואחקור כעת את הגדרת היופי
שלי.

אולי היופי טמון בנדיר. נדיר הוא מושג יחסי, שכן עיניים שונות
רואות דברים שונים בתכיפויות שונות.
עיניי מרבות לראות דחפים לעוצמה ולשליטה, פראות ונימוס
המושתלים בנו מגיל צעיר, צורך לצאת מתוך עצמנו ולהתעסק בחוץ.
עיניי לא מרבות לראות את מה שנמצא מאחורי עיני אחרים, ואם כן
מה שנמצא שם הוא, על פי ההגדרה שנתתי, הנדיר ביותר והיפה
ביותר.

איני נמשך לשליטה חיצונית או להשפעה, לפחות לא לאורך זמן, ולא
בצורה אובססיבית.
אני נמשך לשליטה פנימית, או אם להיות מדויק, לשאיפה לשליטה
פנימית - לאלו הנאבקים עם עצמם, לשבורים.

אולי היופי טמון בממוצע? אני נוטה להתעסק בעולמי הפרטי יותר
מאשר בעולם מחוץ לו, ולכן ייתכן כי דווקא לאלו הדומים לי אני
נמשך.

אם אתבסס על שני המקרים, שאינם בהכרח הפוכים (הממוצע יכול
להיות נדיר), אסיק כי נמשך אני לשבור, וכי הנני שבור גם כן.

אך במקום להתעסק בהנחות, אחזור ואגש לעניין מנקודת המוצא שלי,
המטאפורה:
המטאפורה מרכיבה עולם המבוסס על פרקטלים - כזה שתנועה ושינוי
בו מתרחשים בשברי מימדים, בהשוואה בין דבר אחד לדבר המקביל לו,
הדומה והשונה לו במידות חלקיות.

אז כמובן שאני נמשך לאנשים שבורים. אלו הם בעלי חלקים המחוברים
רק במובן הגדרתם כשייכים לאדם אחד, חלקים הפוכים ומקבילים.
סכיזופרנים, סכיזואידים - אלו מחלקים את עולמם, בין אם את
הפנימי או את החיצוני, לקטבים. המתח הנוצר בין חלקיהם גורר
אותי, יצור מסתגל ומשתנה, במסלולים מסוכנים שסופם הוא רק כאב
וקיטוב נפשי עבורי.

קיימת עוצמה רבה בשבריריות הזו, כוח בקיטוב הזה. אני מאמין כי
על מנת ליצור, אדם חייב לקבל את העצב והכאב כפוריים, ולא לברוח
מהתמודדות אתם. בנוסף, עצם הישרדותם של אנשים שבורים מעיד על
עוצמה אדירה הנדרשת להתעמת עם מצבם על בסיס יומי.

אך אולי, רק אולי, יש בכל זאת צורך ברגשות הטהורים המבוטלים על
ידי הנייטרליות. רגשות חזקים, כמו חרטה. גם בדיכאון ובבלבול
טמונה יצירה - שונה מזו שאני בוחר להכיר בה, זו המבוססת על
הערכה ושליטה.
אם כן, קיימת יצירה מכאוס וגם מהשראה.

דרך עיניי השואפות לנייטרליות, העולם הוא מקום יפה באופן אחיד,
והשראה מסוג זה או אחר פורחת עבורי בכל מקום אשר אני צועד בו.
אבל אלו המרגישים כאב אמיתי, הרסני, כאוטי וחסר ריסון ובקרה
יוצרים כתוצאה מצורך - הם חייבים ליצור. האם זוהי עבדות, או
אולי סימביוזה הדדית בין נפש ומוח? חיובי או שלילי, עבדות
מרגישה לי יותר "טבעית", מה שזה לא באמת אומר.

יופי, במובן זה, הוא משאב בעיני המתבונן: הכול יכול להיות יפה
במעט משמעות המילה, או שדברים מעטים יכולים להית יפים במלוא
מובן משמעות המילה. שני סוגי יצירה, וכן שני סוגי אמנות:
נייטרלית ומוטה, עולמית ואישית, מסודרת וכאוטית, שלנו ושלי.

נראה שאמנות היוצאת מתוך קשר של עבדות של המוח לנפש היא יותר
חזקה, במובן המגלה, הספציפי והעירום - יצירה המוגדרת ע"י
היוצר.

אך בני אדם הם שני דברים - יצורים ושושלות. על מנת לתקשר
כיצורים במרחב, עלינו להיות כאוטיים, אמפטיים וחווים, אך כדי
לתקשר לאורך שושלות בזמן עלינו להיות נייטרליים, אחרת יאבד
מידע משמעותי רב בדרך הפרשנות.

במקום שבו אני נמצא עכשיו, בין ניסיונות לראות את העולם בצורה
הנכונה ביותר עבורי (אולי משמעות הדבר היא גם צורה מכאיבה מעט
פחות), יופי הוא עניין חולף. אך חרף השינוי המתמיד בהגדרת
היופי שלי, אני מוצא אותו תמיד באותם המקומות, פחות או יותר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דקארט נכנס לבר.
המלצר שואל
אותו: אדוני,
אתה רוצה לשתות
משהו? דקארט
עונה לו: אה,
אני לא חושב...




פופ!


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/6/07 12:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמיתי כהן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה