יש לי אכזבה תותבת.
היא לא ממש שלי, לא ממש שייכת לי.
עדיין לא לגמרי אימצתי אותה.
היא גורמת לי לבכות,
ולפעמים אפילו לשמוח.
היא עושה לי רע בלב ולפעמים קצת טוב.
מלנכוליות כאלה עם סטלה של יין לבן ישן תוסס.
אני לא ביקשתי אותה, אבל אנחנו מסתדרות.

דחפו לי אותה בכוח. עם מסמרים חלודים ופטיש פלדה גדול.
והיא יושבת לי ליד הלב, במקום שבו אני לוקחת נשימה עמוקה,
ומרגישה אותה שם.
היא מסתדרת די טוב עם האיברים שלי.
הריאות שלי סוגדות לה, על הדרך בה הצליחה להידחף לה לשם בלי
לבקש מהן רשות.
אבל הן עייפות כבר מכל העשן של המרלבורו שאני מעשנת כל הזמן,
אז דעתן לא משנה כל כך.
הלב שלי רוצה להתחתן איתה. למרות שהסברתי לו שהיא לא אמיתית.
סתם כזאת אכזבה תותבת שהכינו לי במיוחד במעבדת עצבים רופפים.