השגרה כובלת אותי כמו אסירה
ואם זאת אני לא עומדת בקצב.
יש כבר פירות מכל המבחנים שהוצבו,
אך המבחן הוא תמידי
ואי אפשר לראות את הסוף.

אני רוצה לדבר על הכל
ולא להזניח שום פרט,
עד שנגיע למקום הכי כואב,
לא לעצור לשנייה,
אפילו לא כדי לבדוק באיזה עומק אנחנו.
אבל כל פרט נוסף כואב
ואוכל עוד חתיכה מהלב.

אין כבר מילים ולא נאמר שום דבר.  
אני אוהבת כ"כ ורוצה להבין,
לא להשאיר שום דבר פתוח,
ונמאס לי לחפור בפצעים הנפערים,
ולהרים ידיים נראה כל כך
בטוח ונכון עכשיו.

אני פייטרית עד המערכה האחרונה,
יש מוניטין שאסור להרוס,
ואם זאת אי אפשר לפספס את ההתפרקויות,
בכל הזדמנות אפשרית.

יש לי כל כך הרבה מה להגיד
ואני לא יכולה לחכות עד שמישהו
יסכים לשמוע.