מי ישמע את תפילת ליבי, מי ירגיש את העצב, מי יגע בנפשי.
מי ימלא את החלל הריק ומי יגרום לי להרגיש נאהבת.
מי יוכל להראות לי את הסוף הטוב של הדרך, כי לבד כל הדרכים
מובילות אל הרע.
לבד לא אוכל להגיע.
ולכל מקום שאלך, רגליי יקחוני אל מקומות של שתיקת עולמים.
בדרך קשה, דרך הורסת.
והם לקחו את הנפש, אשר ניסתה להיאחז באצבעותיה הדקיקות בשולי
חולצתי.
ובלי הנפש שלי, לא אוכל לחיות או למות, כי אני גוף ריק, חסר כל
תוכן.
וכל אשר מילותיי לא יאמרו, השתיקה היא זו שתתפוס מקום בראש,
תביע הכל.
וכי מי אני שאפריע לשלוות עולמים הרובצת מעל כולם?
הם יראו דמעותיי, ינחמו וימשיכו אבל לא יפנו את ליבם לזעקה
הדוממת.
ורק הדמעות אשר עומדות בקצה העיניים, מאיימות לפרוץ החוצה,
שורפות.
ואני מחזיקה אותן, עמוק עמוק בפנים.
כי ניחומיי זיוף שווים לעוד מכה אחת בלב.


ורק עוד מכה אחת קטנה...





ואשבר.


ואתה,
תחבר את כל החלקים מחדש.
תאחה את הפצעים.
תשמור.
תאהב.
תהיה אמיתי.