אני שוכבת במיטה
בשעת ערב מוקדמת,
התכסיתי עד מעל הראש.
בוהה בחלל, או במחשבה שחולפת
מופתעת שעבר הזמן.

אני משלבת רגליים,
עוצמת עיניים,
השמש עוד מאירה מבעד לווילון.
נשימות חלושות.
צלצול.
רוח קלה
מאווררת עשן,
של וינסטון אדום.

הציור נשען על הקיר,
המחשב מפיץ אור אלקטרוני אל החלל,
קיר כתום ואהיל מנוקד.
אני קוראת ספר,
אני רואה סרט.
אבל את לא כאן.

ולא שזה מזיז לי
חזרתי למסלול,
טורפת את היום
אין לי גבול.

את הלכת
מכורח הנסיבות,
ואני מאושרת
שאין לי על מי לסמוך.

איזה מזל.
איזה מזל שאני לבד.
איזה מזל,
איזה מזל
שאין לי אותך על הראש.
איתך לשבוע אבל לא יותר,
אחרת אצא מדעתי.

ואולי אני כבר אחרי הטראומה,
הרבה אחרי אז זה לא משפיע.
אולי אני סולחת,
אולי מרחמת
ואולי בכלל לא אכפת לי.

איזה מזל...