את קוביות הסוכר האחרונות שלי נתתי לך, פוררתי בשבילך כל אחת
מהן בקפדנות מתחת ללשון.
התלוננת כל הזמן על כמה שזה מר ושאני בכלל לא מתחשבת, ואני
בתגובה ברחתי לפינה להסמיק.

עקבות פרורים ברורות, מהונדסות עד הפיסה האחרונה, השארתי
בשבילך, שביל זהב ורך היישר לנקודות המרגישות שלי, אבל מסיבה
לא ברורה, הרמת כל פירור, הכנסת לפיך, עירבלת בלשונך ובלעת
בהבעת ניצחון.
ומה עכשיו? איך תדע את הדרך החוצה?

עכשיו אתה מטיח בי דברים, אומר שאני לא מרגישה כלום, אומר שאני
על סף גסיסה. בתוך הלב שופע הדם שלך, אתה מבקש בעקשנות שאפול
ואמות כבר, כך לפחות תוכל להנות מההצגה. עכשיו, כבר אין לי
פינה לחמוק אליה או דם בלחיים כדי להסמיק. עכשיו אני רק שותקת,
תופרת את שפתיי זו אל זו, תוהה מתי יאזל לי האוויר.

אני שחקנית מיומנת, של ים-יבשה בעיקר. קופצת בין הקיים לבין
הלא, טובעת רוב הזמן באיזור המיסתורי שמחוץ לחישוק. אם היית
מבין את עולמם של טובי השחקנים במשחק הספציפי הזה, היית מבין
שזה או הכל, או כלום.
לא יכולתי להרשות לעצמי לעמוד איתך, כשרגל אחת בחוץ והשניה
בפנים, אבל מהססת. ביני ובין עצמי אני מניחה שהיא לא הבינה איך
היא הגיעה לשם.

אתה ממשיך לומר לי שאני לא בסדר, שאני ערמומית עד כלות,
שביצעתי עליך את תרגילי המהוללים, שאני מכונת נביחה על ארבע.
שלפת עליי את הארטילריה הכי כבדה שיכולת למצוא. ומה כבר אפשר
לעשות עם לחיים חיוורות, עיינים יבשות וזוג שפתיים אילמות.
ללכת, זה מה שהיה לעשות, וזה בדיוק מה שעשיתי.

אז אל תפער עיניים חומות וגדולות בכל פעם שאני אומרת לא, כי
שנינו יודעים שזה לא מפתיע. אתה מסרב להבין, אבל נעשו כאן
טעויות, ואין לי עוד קוביות סוכר כדי להמתיק אותך איתן.
את האחרונות החביבות שלי מוססתי תחת לשונך וכעת לא נותר דבר
עוד.

הוחלט על ים, ולא משנה כמה תכריז עכשיו על יבשה, אוזניי
אטומות.
אני יודעת שאתה ממלמל לעצמך שזה הכל כי נוח לי לטבוע.
ים-יבשה, בלי סוכר, בלי דם על עצמות הלחיים, בלי טיפת אויר.
זה או הכל או כלום, רק שמאז ומתמיד הייתה לי רק אופציה אחת
מהשתיים.

ים, והגיע הזמן ללכת.