"...אני אוהבת אותך!"

מה אני אכתוב, מה אני אכתוב, זו תמיד התלבטות, אבל אני פשוט לא
יודע לאן לקחת את הסיפור הזה.
כבר בניתי אקספוזיציה נהדרת, שדרה טובה לעלילה, אני מאמין
שבשלב הזה הקורא כבר התחבר לגיבור, עכשיו כל מה שחסר זה לבנות
לו את הסוף, למה אני תמיד נתקע פה?
דפיקה בדלת, אבל אני בוחר להתעלם.
אני בוהה במסך, קורא את כל הפרקים עד כה ומנסה לבחור סוף
הגיוני.
עולה לי רעיון אז אני מנסה:
"...נתי לא ידע מה לומר לה. הוא הביט מסביבו על קו החוף הטהור
של סיני, מנסה למצוא את התגובה.
זאת הפעם הראשונה שבחורה אומרת לו שהיא אוהבת אותו, והוא פשוט
לא ידע מה לומר לה.
זה לא שהוא לא אהב את הילה באותה מידה כמוה אם לא יותר, אבל כל
המילים התחילו להתבלבל לו בראש, והוא כבר ראה כיצד בחירת מילים
שגויה תדפוק לו את החיים כמו בכל מצב דומה בו נתקל בעבר..."
דפיקה נוספת בדלת.
בצער אני עוזב את המקלדת וניגש לדלת הכניסה.
"כן?"
"תפתח!"
הצצה פשוטה בעינית הדלת מגלה לי פנים מוכרות, אבל אני לא בדיוק
יכול לשים את האצבע על שמו של הבחור הניצב מן הצד השני.
"מי זה?"
"מתרימים!"
מבולבל, אני פותח את הדלת, והבחור פשוט מתפרץ פנימה בזעם
ומתיישב על הספה, בוהה בי.
הוא מחטט בתיק הצד שלו ושולף סיגריה, מדליק אותה בעצבנות.
"תסלח לי, אדוני, אני לא יודע מי אתה ולמי אתה מתרים, אבל מה
אתה עושה לי בבית? וחוץ מזה, אסור לעשן פה!"
"תסתום את הפה!" הוא עונה לי בחוצפה, "מספיק אתה מנסה לדפוק לי
את החיים!"
"לדפוק לך את החיים? אני בכלל לא מכיר אותך!"
הוא מביט בי בעיניים צרות. "לא מכיר אותי?" הוא לוקח שאיפה
ארוכה מהסיגריה, "אז אולי אתה מכיר את החברים שלי."
הוא מוציא מהתיק דף המכיל ככל הנראה איזו רשימה ומתחיל להקריא
לי:
"זוכר את 'חצות במרפסת של טלי' שכתבת לפני שבע שנים? זוכר את
זיו? אז הוא בטיפול פסיכולוגי מאז, לא מסוגל ליצור קשר עם
נשים, פשוט מפחד מהצל של עצמו.
זוכר שכתבת את 'השותפים'? מיותר בכלל לציין את הסיפור הזה כי
שם הרגת את דניאל, הגיבור, כבר בשורה הראשונה!"

הבטתי בו בסוג של הלם, מנסה להבין מאיזה כוכב הוא נפל.

"אני רואה שאתה עדיין לא מחבר אחד ועוד אחד! אז אני אמשיך
ואולי מתישהו יפול לך האסימון:
קותי, הגיבור מ'בן האלוהים' - יושב בכלא כי הוא שדד פיצוצייה
אחת יותר מדי.
אורנל'ה, מ'החיים בתוך בועה' - נו טוב, הפכת אותה לדג, זה לא
ממש האריך את תוחלת החיים שלה.
ניר, הגיבור מ'טקילה סנרייז' - הסתבך עם איגוד המלאכים השומרים
ולא נראה מאז, אני לא רוצה לחשוב בכלל מה הם עשו לו.
זוכר את הגיבור של 'ריטואל'? עד שכבר היית קרוב לסוף טוב,
וכמעט שיפרת לו את החיים טיפה, היית חייב לדפוק את זה שוב,
ושלחת לעולם עוד ג'יגולו מתוסבך שבטוח יבגוד באשתו ויהרוס את
החיים של הילדים שלו.
והרשימה עוד ארוכה, ואתה גם יודע את זה. בכל הסיפורים שלך
הגיבור נדפק.
עכשיו תבין, אני יודע מה אתה הולך לעשות איתי, ורק רציתי לבוא
ולהבהיר לך שאין סיכוי שזה הולך לקרות."

הייתי קצת בהלם. ניסיתי להבין אם הבחור הזה הוא איזשהו מעריץ
מטורף שפשוט קרא את כל הסיפורים שלי והשליך אותם על עצמו, או
שמא מדובר פה במשהו אחר לגמרי.
את האפשרות הראשונה פסלתי די מהר כי במחשבה טיפה יותר רצינית
נזכרתי שאין לי בכלל מעריצים. אז התחלתי להתמקד באפשרות
השניה.
"אתה מוכן להגיד לי מי אתה?"

הוא חייך אלי חיוך ממורמר.
"תקשיב טוב ואולי זה יהיה לך מוכר:
אני בן 23, פגשתי בחורה במקרה ברחוב בתל אביב אחרי שהצלתי לה
את הכלב, שהחליט לשחק רולטת כביש באלנבי. כאות תודה היא לקחה
אותי לכוס קפה.
אני בן אדם יחסית מתוסבך אבל איתה ידעתי שזה אחרת, ואחרי
שבועיים כבר נסענו ביחד לסיני.
הכול נראה נהדר והיא כבר אמרה לי שהיא אוהבת אותי. אבל פתאום
דברים משתנים.
ואני שואל אותך, חתיכת דגנרט סאדיסט, למה אתה תמיד חייב לדפוק
את זה?"

אני בוהה בו, זה לא יכול להיות.
"נתי?"
"מזל טוב, שרלוק, רואה שאתה לא כזה טיפש כשאתה משתדל? ועכשיו
אני דורש סוף טוב!"

מיליון תסריטים עוברים לי בראש וכולם מסתיימים באותו סימן שאלה
הזוי - איך קרה שאני וגיבור הסיפור הטרי שלי יושבים אצלי
בסלון?

"אז אתה בעצם רוצה שאני אכתוב לך סוף טוב, זה כל הסיפור?"
"מה זאת אומרת 'זה כל הסיפור'? זה בדיוק כל הסיפור, זה
החלק הכי חשוב!
תקשיב טוב: אני רוצה שתגיד להילה שאני אוהב אותה. אני רוצה
שנשאר בסיני עוד חודש ואחר כך נחזור לארץ ונתחתן. אני רוצה 2.4
ילדים וקריירה טובה ולא שגרתית, ושלמרות הכסף הנהדר שאני
ארוויח עדיין יהיה לי המון זמן למשפחה שלי.
ואני רוצה אוטו יפה, משהו ספורטיבי. בעצם, תהיה לי משפחה אז
תעשה את זה ג'יפ."
אני מביט בנתי בהלם לאורך כל רשימת הדרישות שלו ותוהה האם זו
באמת ההשפעה שיש לי על הגיבורים שלי.
יש רק דרך אחת לבדוק.
"תשאר פה", אני פוקד עליו.
אני הולך לחדר המחשב ונועל את הדלת, מתיישב מול המסך.
האצבעות שלי מרחפות מעל המקלדת, עד שעולה לי הרעיון בראש. זו
האופציה היחידה לבדיקה.
"..נתי ניסה לחפש את המילים לומר לה שגם הוא אוהב אותה כשלפתע
נעקץ על ידי עקרב!"
זעקה אדירה נשמעה מהסלון.
"אאו! מה אתה עושה שם! למה אתה מכאיב לי?" הוא זעק אליי,
והבנתי שיש שתי אופציות:
או שהמחשב שלי משדר ישירות לנתי באמצעות מתקן ריגול מיוחד, אשר
באמצעותו הוא יודע על כל דבר חדש שמתרחש אצלי בסיפור, או שהוא
באמת הגיבור שלי.
כתבתי לתוך הסיפור עוד כמה מילים שיעזרו לבטחוני האישי, ויצאתי
חזרה אל הסלון.
נתי קיבל את פניי כפות בחליפת משוגעים (שהצמדתי לו ברוב טובי
במשפט האחרון בסיפור).
"למה אתה עושה לי את זה?" הוא שאל בזעם.
"ובכן, אתה נראה לי כמו טיפוס מעורער קלות. וחוץ מזה, אף אחד
לא יקבע לי איזה סוף אני אכתוב לסיפור שלי. זה מה שנקרא 'חופש
אומנותי', ידידי!"
נתי נאבק בתוך חליפת המשוגעים שלו, אבל ידעתי שהוא לא יצליח
להשתחרר, אחרי הכול, אני כתבתי אותה.

הבטתי בו וניסיתי לקבל השראה.
בעיני רוחי כבר ראיתי כיצד אני מכניס לסיפור עוד דמות וגורם
להילה לעזוב אותו לנפשו על החוף בסיני.
או יותר טוב מזה, אני חוטף אותו באמצעות תא טרור מצרי, והילה
מבלה את שארית חייה בנסיונות לגייס תמיכה לשחרורו עד שלבסוף
היא מוותרת ומתחתנת, אולי אפילו עם ערבי. כמובן שאני לא אשחרר
אותו, אבל זה יהיה סוף טרגי יאה לחלוטין.
אני מביט בו ורואה איך המבט בעיניו מתחלף מזעם לאימה כשהוא
מבין שאני לא הולך לתת לו את הסוף שהוא בא לבקש.
"חכה!" הוא אומר לי, "אתה לא חייב לעשות את זה, סיפור יכול
להיות טוב גם אם הגיבור לא נדפק.
אני יודע שאתה תמיד מנסה להתחמק מהסוף השגרתי הטוב, ואני מכבד
את זה, כי גם אני שונא קיטש בסגנון אמריקאי, אבל בוא נחשוב
ביחד איך נעשה את זה מעניין וטוב כאחד."

הפחד בעיניים שלו נוגע לי והלבטים מתחילים לקפץ בראשי.
- "אתה יודע מה?"
- "מה?"
- "לא נראה לי, אבל אני מוכן שהילה תתחתן עם יהודי, כדי לא
לזרות לך מלח על הפצעים."
- "יהודי? על מה אתה מדבר? חתונה? עם מי הילה תתחתן אם לא
איתי?"
- "בקצב בו אתה מעצבן אותי - עם עבאס אל נזרי, המפקד של תא
הטרור המצרי!"
- "איזה תא טרור מצרי?"
- "זה שחוטף אותך בסיני!"

בשלב הזה אני כבר מאבד אותו לחלוטין, אבל זה לא באמת משנה.
ממתי סופר צריך להתחיל להתייעץ עם הדמויות שלו לגבי הסוף שלהן?
זה פרדוקסלי בעליל!

אני חוזר למחשב על אף תחינותיו של נתי ומתחיל לרשום:
"...לבסוף נתי מצא את המילים, שתי מילים פשוטות לחלוטין
שהסתתרו לאורך כל התקופה האחרונה בנבכי לבו. הוא הביט עמוק אל
תוך עיניה ולחש לה 'גם אני, הילה, גם אני אוהב אותך!'
בתוך החיבוק העז שבו התעטפו שני האוהבים כמעט וניתן היה לפספס
את העובדה שהם כבר לא היו לבד.
לא נתי ולא הילה שמו לב לכך שארבעה ערבים חמושים ורעולי פנים
קרבו אליהם בחרישיות.
רק רעש דריכת רובה הקלאצ'ניקוב במרחק קצר ממנו העיר את נתי
מהרגע המושלם בו היה נתון אל תוך המציאות המרה.
'הילה, תברחי! אני אעכב אותם!' נתי זינק אל עבר האורחים הבלתי
קרואים..."

שקט פתאומי משתרר בבית ומוציא אותי מהריכוז, ולכן אני עוזב את
המחשב וחוזר לסלון, נתי כבר לא שם.
רק כעת הבנתי מה עשיתי -
כפיתי על איש טוב שרק רצה לאהוב סוף מר ואכזר, שלבטח לא הגיע
לו.

באמת שאני לא חושב שהמצפון שלי ממלא תפקיד משמעותי מדי באופי
שלי, ויש לא מעט בחורות שיעידו עליי את אותו הדבר, אבל זה היה
סוג של רגע מעצב מבחינתי.
אולי טעיתי, אני שואל את עצמי, אולי הגזמתי מעט ביחס שהענקתי
לגיבורים שלי?

"אני מצטער", אני לוחש לחלל הריק.

"ההתנצלות לא מתקבלת!" עונה לי קול מאחוריי.
אני מסתובב בבהלה ורואה את נתי מולי, חופשי לגמרי, מחזיק בידו
את מחברת הסיפורים הישנה שלי ועט.
- "איך השתחררת?"
- "זה היה פשוט, ידידי, הבנתי שאני לא הגיבור בסיפור."
- "מה זאת אומרת? אני הסופר ואני החלטתי שאתה הגיבור - אי לכך
ובהתאם לזאת אתה הגיבור והסוף שלך נמצא בידיים שלי!"

נתי מחייך חיוך זדוני ומשיב: "אז זהו, שלא ממש. בזמן שהיית
עסוק בלמכור אותי לאיזה טרוריסט, עשיתי קצת חשבון בראש. כל
הסיפורים שלך כתובים בגוף ראשון, והמספר הוא תמיד הגיבור.
עכשיו, אולי לא שמת לב, אבל בסיפור הזה לא אני הגיבור, אלא
אתה!"
אני מניד בראשי באי-הבנה למרות שהמסקנה המתבקשת אליה הגיע נתי
כבר מחלחלת אל תודעתי.
"אני לא הגיבור!" הוא מסביר, "אני דמות משנית שתפקידה לשפוך
אור על הגיבור האמיתי ולשנע את העלילה, אתה הגיבור והגיע הזמן
לתת לך סוף ראוי."
"תמתין, אתה לא יכול לעשות את זה!" אני מתעקש, "אני היחיד פה
שיכול לכתוב מה יקרה!"
אני חושב שיש הגיון בדברים שלי אבל נתי רק מגחך בזלזול. "תנסה
להסביר את זה לעבאס אל נזרי!"
מתוך דלת הכניסה נכנסים לפתע ארבעה ערבים חמושים ורעולי פנים,
ואוחזים אותי בזרועותיי וברגליי.
"נתי, חכה, זה לא חייב להיות ככה! בוא נחשוב על סוף שיהיה טוב
לשנינו!" אני זועק אליו.

אבל נתי כבר לא מתייחס, הוא כותב עוד כמה מילים במחברת שלי
והילה מופיעה לפתע, ומדביקה לו נשיקה רטובה.
"אני כבר מסודר, תודה", הוא מחייך אליי. "שיהיה בהצלחה!"
אחד הערבים, אולי אל נזרי, אומר לנתי מספר מילים בערבית שאני
לא מבין, ולפתע אני חוטף חבטה על הראש, והכול נהיה שחור.

כבר כמה שנים שאני נמצא בתא המעצר של האחים המוסלמים, הם לא
עושים סימנים ממשיים שמראים על כוונה לשחרר אותי, אבל התקווה
לא אבודה.
הדבר היחיד שמחזיק אותי פה הוא החשק לנקום. חשק שמתחזק בכל פעם
שאני מסתכל על גלויה של החוף בסיני שקיבלתי מנתי לפני חודש,
גלויה קצרה מאוד:

"תהיה גיבור, ואל תדאג לנו.
אנחנו חיים באושר ועושר,
לפחות עד עצם היום הזה."