הנה היא צועדת שוב, עוברת מתחת לאבנים גדולות וגזעי-פרחים
ירוקים, וכל דאגותיה מסתכמות במילה אחת. היא עוקבת בסבלנות אחר
שביל הריח החמצמץ שחברותיה השאירו, וכעבור הליכה של כשלוש-מאות
סנטימטרים היא מגיעה לגבעה קטנה ולבנה, העשויה ממשהו מזין. היא
בוצעת חתיכה קטנה מהחומר הרך והמתוק, ומתחילה לשוב על עקבותיה
אל-עבר הקן.
כבד לה, הדרך ארוכה, ומאתיים הסנטימטרים הבאים מוגדרים
כמסוכנים ביותר, בגלל היצורים הענקיים שנוהגים לעבור שם. הנה,
בדיוק באמצע הדרך מונחת גופה מרוחה מעט של פועלת אחרת.
אבל הנמלה שלנו לא מתעכבת יותר מדי זמן ליד הגופה. היא יודעת
שעוד-מעט יגיעו פועלות אחרות, וייקחו את הגופה למקום אחר. כמעט
אף אחת אינה יודעת לאן, ולאף אחת גם לא באמת אכפת.
עליה להביא את האוכל למחסן. היא נכנסת לחור הקבוע במרכז ערימת
האבנים החומות, וצוללת אל-תוך החושך המרגיע. היא זוכרת את הדרך
שלה בעל-פה - למטה, פנייה שנייה שמאלה, למטה, ימינה, שוב
ימינה, פנייה רביעית למעלה ושוב שמאלה בפנייה השלישית. היא
נכנסת אל תוך אולם גדול, ובו עשרות פועלות עסקניות. בעזרת
המחושים הזריזים היא מברכת כמעט כל אחת לשלום, מספרת להן על
המקום שבו מצאה את האוכל ומדווחת על הגופה המעוכה.
שלום-שלום, אכן נראה מזין, את יכולה להניח אותו ליד האבן,
אנחנו כבר נסתדר. כן, כבר שמענו על הגופה, אנחנו נטפל בזה, אל
תדאגי.
והיא באמת לא דואגת. וכי למה לה לדאוג? הקן עובר תקופה מצוינת.
האוויר חמים, לא ירדו גשמים מזה זמן רב, הענקים החריבו את
המושבה הסמוכה, והכי חשוב - יש אוכל בשפע. אולי היא לא מתעמקת
בזה יותר מדי, אבל אם הייתה מתעמקת, ודאי הייתה מגיעה למסקנה
שגם אם המושבה השנייה הייתה חזקה יותר, הטיפות היו נוחתות והיה
קר, היא לא הייתה מודאגת.

כי כאלה הן הנמלים. הן אינן תוהות על קנקנם של היצורים הענקים
הפוקדים אותם. הן לא מטרידות עצמן בשאלות של מוות, או מה בא
אחריו. לא מעניין אותן מאיפה באות הטיפות הענקיות, ולמעשה, הן
רואות את השמיים רק לעתים נדירות.
הנמלים אינן עצובות. הן גם אינן מפחדות, או כועסות, או כואבות.
לעומת זאת, הן בהחלט נוהגות על-פי הכללים המקובלים - אם הן
נתקלות במשהו מפחיד, הן בורחות. אם נתקלות במשהו מכעיס -
תוקפות, ואם נתקלות במשהו מכאיב - מתקפלות. אך אם הן נשארות
בחיים לאחר אירוע כזה, הן שוכחות אותו מיד וממשיכות לעבוד,
כמעט בשמחה. אם אינן נשארות בחיים, ובכן, לאף אחד לא באמת
אכפת.
הנמלים ודאי לא זקוקות להנצחה. הן נולדות חסרות-אונים, באותו
הזמן עם עוד שלושה מיליון רימות כמותן, בונות גולם ובוקעות
ממנו, ביחד עם עוד שלושה מיליון נמלים כמותן, עובדות כמה
שבועות למען הקן ואז מתות, ביחד עם עוד שלושה מיליון נמלים
כמותן. חלקן בוקעות בתור פועלות, חלקן בוקעות בתור חיילות,
חלקם בוקעים זכרים, ואחדות בוקעות מלכות. אין להן סיבה לדרוש
הנצחה לאחר מותן, להתעמק בחקר הלא-נודע או להתבונן בשמים יותר
מדי זמן.
אבל זה לא עושה אותן עצובות.

הנמלה שלנו יוצאת מהמחסן, מנקה את מחושיה מגרגרי-אדמה אחדים
שדבקו בהם, ועושה את דרכה חזרה אל האור המסנוור. והנה היא
צועדת שוב, עוברת מתחת לאבנים גדולות וגזעי-פרחים ירוקים, וכל
דאגותיה מסתכמות במילה אחת.