הילד שלי חזר אתמול מהגן בוכה.
בוכה כמו שרק ילד קטן יודע לבכות, עם כל הגוף, בשימוש כל
השרירים וההעוויות שאליהם מסוגל גוף האדם.
לקח לי שעתיים עד שהצלחתי להבין מה קרה.

הגננת אמרה לו לפני כולם שהקלבוסת שלו לא נראית טוב, ושילך
לרופא.
אשתי קיבלה את האטרף: "היא נורמאלית? תגיד לי אתה. ממתי עושים
צחוק מכאלה דברים. ועוד לפני כולם! בטח כל הילדים צחקו לו על
הקלבוסת כל היום. מה היא חושבת שהיא עושה? ביום ההורים אני כבר
אעשה ממנה צחוק..."
האמת? אין לי מושג מה זה קלבוסת אבל לא רציתי להראות בור לפני
אשתי והילד, אז הנהנתי בראשי.
"באמת לא בסדר. אח, הגננות של היום..."
הילד נרגע אחרי זמן מה, והלך לשחק בחדר.

הייתי בטוח שלמחרת הוא כבר ישכח מהכול, אבל בלילה היו לו
סיוטים שהקלבוסת שלו רודפת אחריו, ובבוקר הוא פשוט לא הסכים
ללכת לגן. הוא שוב בכה ואמר שוכאבת לו הרגל, והוא חולה, ו"לא
רוצה גן. יצחקו לי על הקלבוסת."
כיוון שזה היה בוקר, ואשתי ואני היינו חייבים להגיע לעבודה,
אין לנו זמן ועצבים להתחיל להסביר לפעוט שיהיה בסדר, ובטח כולם
כבר שכחו ממנו ומהקלבוסת המצחיקה שלו.
אשתי, בפרץ תושייה, העמיסה אותו על הגב, ולקחה אותו לגן.
"בהזדמנות הזאת, אני כבר אראה לגננת מה זה לצחוק מהקלבוסת של
הילד שלי."

הגננת סימה מנהלת את הגן הזה כבר כמה שנים.
אני בספק אם אי פעם היא נתקלה בחמת זעם כמו של אשתי.
זה התחיל מ: "גברת סימה, אתמול הבן שלי חזר בוכה מהגן שלך",
המשיך ב: "אני לא מבינה איזה מין גן את מנהלת פה" ונגמר ב:
"איגוד הגננות כבר ישמע על זה! מי את חושבת שאת בכלל? מי הרשה
לך להעיר הערות על קלבוסות של אנשים אחרים!"
אני לא בטוח מה כל הצעקות האלו עשו לגננת, אבל את אשתי כל המצב
הזה התחיל באמת להרגיז.
היא התקשרה לארגון זכויות הפרט והתייעצה אתם מה לעשות. הם
הציעו להגיש תביעה, שהגננת תיאלץ לשלם פיצויים, להתנצל בפומבי,
וגם סגירת הגן באה בחשבון. לדעת האישה, זה כבר היה מוגזם.
מאיפה היא תמצא עכשיו גן אחר? לא, לא, לא. חייב להיות פתרון
יותר טוב.
הסתדרות הפועלים אמרו לה שיכול להיות שהגננת תוכח כלא מוכשרת,
תוחזר ללימודי גננות שנה ד', וגננת אחרת תבוא במקומה. "ואם גם
היא תצחק על הקלבוסת שלו?" לזה כבר לא הייתה להם תשובה.

באותו היום, הילד שוב חזר מדוכדך משהו.
הגננת אמרה לו, בפרטיות, שכדאי שבאמת ילך לבדוק את הקלבוסת, כי
משהו שם בכלל לא נראה לה. היא אפילו צירפה פתק להורים שבו נאמר
שאי טיפול בקלבוסת יכול לגרום לצרות צרורות. נו, מה תגידו? אני
כבר הייתי מוכן נפשית למעבר לעיר אחרת, אבל דברים כאלו הם רק
דלק לעודף מרץ של האישה.
אז היא ניסתה לשכור עורך דין טוב. שלושה ראשונים לא ידעו מהו
הדין בקלבוסות, ושניים אחרים הודו שאין להם מושג בכלל מה זאת
קלבוסת. שלחתי להם בחשאי זרי פרחים לאות הזדהות. האחרון היה
מומחה בקלבוסות וקיבל עליו את התיק. אחרי פגישה עם התובע,
דהיינו הבן, הוא הודיע שאין תיק, מכיוון שהקלבוסת באמת לא
נראית טוב. חיש מהר צירפה אותו האישה לרשימת הנתבעים והמשיכה
בחיפושיה.

אחרי שבועיים של חיפושים אין-סופיים, לקחתי את הילד לרופא
המשפחה, כדי שיקבל חיסונים.
הרופא הושיב אותי לשיחה ואמר לי שנראה לו שיש בעיה בקלבוסת של
הבן. טוב, זה היה הקש האחרון. אומרים שאת הרופא אפשר לשאול
הכול, אז שאלתי אותו מה זאת, לכל הרוחות, הקלבוסת הארורה שעליה
כולם מדברים כל הזמן.
כזה מבט מלא רחמים לא ראיתי מעולם. בטון שקט, אמפתי ופדגוגי
הסביר לי הרופא איך גוף האדם בנוי משרירים, עצבים ועצמות. ואיך
בתוך הירך ישנה הקלבוסת, הנקראת גם בלשון הדיוט "עצם הירך".

חזרתי הביתה בוש ונכלם. סיפרתי לאישה שהבעיה בקלבוסת היא כנראה
תורשתית, ושהרופא אמר שזה בטוח לא מהצד שלי.
האישה תיכף התחממה, ארזה מזוודות ועזבה יחד עם הילד את הבית.
עכשיו גם הגננת, גם העורך דין, גם הרופא וגם אני ברשימת
הנתבעים.
אח, הגננות של היום.