אני שונאת את משחת השיניים בבית. יש לה טעם של תרופה.
כל זאת ועוד, אני לא אומרת כלום. אני לא מתלוננת, או מבקשת
שבפעם הבאה יקנו משהו אחר, לא הולכת וקונה בעצמי. רק מתבאסת
בכל בוקר וערב מחדש מול הכיור ומסתובבת עם הטעם הזה בפה.
תרופה, מחלה, עוד לא החלטתי.
יש דברים שהם פשוט... ככה.
אני הרי בחיים לא אודה בזה מולכם, אבל השקט של שישי אחרי
הצהריים הוא משהו שאני בהחלט לא מסוגלת לחיות בלעדיו. ובכל שבת
שאני לא בבית, זה ועוד כמה דברים קטנים, ממש מכאיבים לי.
אני מניחה שאצל כולם זה ככה, ושאני היחידה שלא מודה.
אלא רק מתלוננת, צועקת, מקטרת, בוכה, מתוסכלת. היחידה?
אני בחיים הרי לא אודה מולכם בזה, אבל מעומק לבי - אני כל כך
מצטערת.
ואחרי שאני חוזרת, אחרי המקלחת הארוכה והאוכל של הבית, אני רק
רוצה לכבות את הטלפונים ואת האור ולצנוח למצעי השמנת שלי. אני
מצטערת, טוב? שאין לי כוחות, שאני באה תשושה ומרוקנת.
שאני לא חולקת אתכם את עצמי
את החלומות החדשים שלכם
שאני עסוקה בלבוז להם
אני רק רוצה שתבינו... לא מצפה, אבל ממש רוצה
שתבינו
נורא קשה לי לבד. אנשים מבחוץ חושבים שהכול מושלם. אבל האמת
היא, שלחיות בלי החצי המשלים שלך זה עסק לא פשוט.
לחפש לחפש לקוות לקוות
להסתובב במעגל שאף פעם
אף פעם
לא נגמר. |
