כשהיינו בסדיר שנים, שלושה דברים הפריעו לנו. שאנחנו מפסידים
מסיבות טובות ואת החיים האמיתיים, שאנחנו קורעים את התחת
באימון ברמה או במדבר יהודה או בקו בשטחים או בלבנון ובינתיים
יש ג'ובניקים בבית שמזיינים בחורות, ושאף אחד לא עוצר לנו
טרמפים ביציאה מקריית שמונה.
אבל מעבר לקיטורים שהפכו חלק מההווי ולא יכולנו בלעדיהם
(ודאגנו לרשום אותם בשירותים ובעמדות השמירה למען הדורות
הבאים), בסך הכול השתדלנו ליהנות מהתקופה, מהחוויות, מהאנשים
שאתנו. ידענו שלא כולם הולכים לקרבי, אבל כל הזמן טפטפו לנו
שאנחנו הטובים והם הרעים ושבזכותנו כל העסק ממשיך לעבוד.
ציונות בסוף המילניום.
השתחררנו, עבדנו וקרענו את התחת, נסענו לטייל וגם חזרנו.
התחלנו ללמוד או לעבוד ושוב נקראנו לשלושה או ארבעה שבועות.
הלכנו בפעם הראשונה בלי הרבה חשק, לא יודעים בדיוק לקראת מה
אנחנו באים, אבל הלכנו והמשכנו ללכת, לשטחים, לצפון, בצו
רגיל-חריג-שמונה. פה ושם הרמנו ראש וגילינו שבפקולטה יש עוד
הרבה חברים בגילנו והם לא נקראים אל הדגל וגם אחד המרצים עשה
פרצוף כשהודענו שנחסיר כמה שיעורים. ברחוב או בעבודה גילינו
אנשים שלא עושים כלל מילואים ופה ושם ראינו כתבות בנושא בעיתון
כזה או אחר. חרקנו שיניים והמשכנו לבוא. למרות ואף על פי.
ועכשיו נקראנו שוב, והפעם זאת כבר באמת מלחמה. וגם מי שלא גויס
ממתין לקריאה או בודק מה קורה עם החברים מהפלוגה בסדיר או מאחד
הקורסים. ויש חברים שכבר שבועיים לא עונים לטלפונים ואלוהים
יודע איפה הם נמצאים, ויש להם בבית אימהות, חברות ונשים
בהיריון או עם ילד אחד או יותר. ויש אימהות עם חרדות לבן שקראו
לו ולבן שעוד מעט יקראו לו. והלב, הלב מייחל שהכול כבר ייגמר
והם יחזרו בשלום.
ופתאום אני מבין שלשאת בנטל זה לאו דווקא להפסיד בחינה
באוניברסיטה כי קראו לך לארבעה שבועות, או להשאיר את האישה עם
ילדה קטנה בבית. לשאת בנטל זה גם להיות אכול חששות וחרדות
כשדיווחים סתומים מגיעים מהטלוויזיה ואתה לא יודע אם יכול
להיות שנפגע חבר ממעגל ראשון או שני או סתם חבר מהפלוגה בסדיר.
וככה, כשאני יושב מול הטלוויזיה, מחכה לשמוע את שמות ההרוגים
במלחמה הראשונה שלי, אני מרגיש שבאמת יש חלוקה לא הוגנת בנטל.
במקום שכולם יהיו אכולי חרדות, וכולם ידאגו, יש אנשים שזה מזיז
להם ברמה החדשותית, אבל לא ברמה האישית. כי הם לא עושים
מילואים, והחברים שלהם לא עושים מילואים, כי זה לא מתאים,
וקרבי זה לא תמיד הכי, ולמי יש כוח לזה באמצע החיים ואפילו
צה"ל אמר שהוא לא צריך את כולם (לתשומת לבו של ראש אכ"א).
וזה בסוף הכי לא פייר בכל הסיפור. יותר מהגו'בניקים שזיינו
כשהיינו בסדיר, ויותר מהמכוניות שלא עצרו לנו טרמפ, ויותר
מהבחינה שלא עשינו, ויותר מריאיון העבודה שהפסדנו. אנחנו,
המשפחות שלנו והחברים שלנו דואגים, ומישהו אחר לא. אנחנו,
החברים והמשפחות שלנו נשלם את המחיר, ומישהו אחר לא.
תדע כל אם עברייה שהיא הפקידה והשכנה לא.