אמרו לך שהיא עוד תהרוג אותך, אתה לא הקשבת, אמרו לך שהיא
תגרום לך להשתגע, אבל לא התייחסת, טענת שאתה אוהב אותה, שהיא
כל חייך שבלעדיה אין לך כלום.
אתה עולה המטוס, עוזב את הארץ המקוללת הזו וטס רחוק, עשרות
אלפי קילומטרים יפרידו בינך לבינה, בן גוריון נראה דווקא לא רע
בחושך.
אתה בעיר הגדולה, מוצא לעצמך פינה שקטה, בית לא גדול, שכונה
טובה, כאן יהיה לך טוב להתחיל מחדש.
אתה מוצא עבודה, קרוב לבית, כל כך שקט כאן.
בלילות אתה לא ישן, לפחות לא בהתחלה, אתה חולם שאתה שם איתה,
שהיא פה איתך, אתה מזיע אתה בוכה.
מדי ערב אתה יושב לכתוב עוד פרק לספר, המו"ל אמר שאם לא יהיה
לך משהו בקרוב, תשאר לך רק העבודה ההיא שמצאת.
הספר מוכן, אתה אורז אותו בחבילה, מדביק בול ושולח לארץ
המקוללת. אתה רוצה לחזור לשם יחד עם המעטפה.
כל כך הרבה אנשים מסתובבים לידך, מרגיעים אותך, מישהו שם עליך
חלוק, מישהו אחר משכיב אותך בכוח על אלונקה.
אתה רץ במעגלים, הידיים שלך קשורות, אתה לא תצא מכאן לפחות עוד
כמה שנים.
נכון, היא לא הרגה אותך, אבל היא גרמה לך להשתגע.
אגב הספר שלך הפך להצלחה גדולה.

18.04.07