אני אוהב את הפרחים שמתייבשים מהר. את ניחוחם המפתה, עמידתם
המזדקרת, הגאה, וגלי האורך השונים, המשטים בעיניים מוכות
צבעים. אני אוהב להביט בסימטריות שבהם, אך בעיקר מרשימות אותי
הסטיות הקטנות מהתבנית, השברים והאקראיות. הם דומים, אך כל אחד
אחר וחד פעמי. תמיד אמצא את ההבדלים הקדושים הללו, המייחדים כל
אחד ואחד מהם. כל רגע בחייהם מלא תנועה זעירה ושינוי. כשאני שם
אותם במים צבועים, גם צבעם משתנה. הם לוקחים רק מה שדרוש
למחייתם ומספקים אוויר, יופי ונחת רוח. מהותם היא נתינה
חייכנית ובפותחם את עלי הכותרת, נדמה כאילו הם מביעים את אהבתם
המוחלטת והבלתי מותנית להוויה. כשרוח נושבת, כשמכשולים בדרכם,
הם יודעים להפנות עורף ולהמשיך הלאה - וללא עוקצים נסתרים -
ממשיכים בפריחתם בכיוון העוקף. עבורי, בשבריריותם העדינה טמון
סוד קסמם.
תוך זמן קצר הם מתייבשים, קמלים. ניחוחם עוזב הלאה, הצבע דוהה
ונמוג, גבעולם נמק והם גוועים. לאחר זמן מה, אפרם היבש מתפזר
לכל עבר - הכוח שקיים אותם שב וחוזר כשהיה.
לא הייתי רוצה להיות פרח מפלסטיק, שצבעו אינו דוהה לעולם,
עמידתו המלאכותית נותרת בעינה, כשהזיקוק מצפה אותו כמצג שווא
של רעננות נצחית, חלולה ומתה. כל רגע הוא אותו רגע עבורו ולכן
עברו ועתידו זהים להווה.
אפילו לו שמו עליי ניחוח עד מזויף, לא יכולתי לסבול כך לרגע.
מי המטורף המשתוקק לאלמוות? מי השוטה המקנא באל?
ברוך ה' - אני נושם. |