לא רוצה שתראה אותי בוכה,
רוצה שתחשוב שאני רק צוחקת.
לא רוצה שתחשוב שאני חלשה,
רוצה שתראה אותי תמיד מחוזקת.
לא רוצה שתדמיין אותי מבולבלת,
רוצה שתפגוש אותי בטוחה.
אבל אף פעם אני לא אתן לך אליי גישה.

חשבת שיש לי שריטה,
רציתי שתבין שזאת ממש צלקת.
באמצע הרחוב, קראת בשמי,
הסתובבתי רק כדי שתראה איך אני הולכת.
דיברתי על נושא אחד, נתתי לך להבין משהו אחר,
ואני בתוך תוכי בכלל חשבתי אם כן או לא תהיה לי חבר.
טרחתי כל הזמן לדבר משלים, חידות והגיגים על אהבה,
שאף פעם לא תתהה מי כאן באמת הכי חכמה.

אחרי יומיים,
אתה מתקשר.
רק כדי לספר,
שכדאי שאמצא לי מישהו אחר.
עניתי לך שזאת בכלל לא בעיה,
ורק אחרי שניתקתי,
בכיתי יותר משעה.

אני לא אשמה,
אני לא אשמה.
זה אתה שאשם,
שלא הצלחת להבין שאני רוצה אותך,
ושהכל היה, בעצם, עניין של
פסיכולוגיה הפוכה.