ואם אתקשר אליה גם היום,
מה היא תגיד? מה היא תאמר?
האם היא תחשוב שאני מגזים,
או, אולי, תחשוב: "שטויות, אין דבר".
להחזיק את עצמי ולא להתחיל לחייג,
שהיא לא תבהל, שהיא לא תפחד.
שלא תחשוב שאני תובעני ומעיק (ובגדול),
שלא תגיד: "טוב, אולי פשוט נוותר על הכל?"

אז אני כופה על עצמי הפסקה בין שיחה לשיחה
ומקווה שההפסקה לא תהיה יותר מדי ארוכה,
שהיא לא תתחיל לחשוב שאני אדיש, אנטיפט, וזרקן
שלא איכפת לו מכלום, שלא לומר שחצן.

"איך הוא מרשה לעצמו, ככה לא להתקשר,
כאילו שהוא לא יודע, שאיתו אני רוצה לדבר.
ואיך הוא לא שם לב שבכל שיחה אני משחילה עקיצה
שרומזת שאני צריכה עידוד, שאני צריכה תמיכה."

אז אני מתקשר, למרות שאולי זאת טעות,
להראות לה כמה לי איכפת, להאמין שהכל בעצם מאוד פשוט.
זה כמו להתערטל בפניה ולתת לה להתבונן,
לתת לה להחליט אם לאו או כן.
ובקולה מרחוק לגעת,
ואת נשמתה עמוק לדעת,
וכל זאת רק במחיר שיחה,
שיחה שכמעט כמעט לא התקיימה.