הייתי אתמול בהופעה
של להקה שממזמן כבר התפרקה.
הזמר עמד על הבמה ושר להיטים,
ואני עמדתי שם, מקשיב לפרקים.
"לא, לא, אל תשכחי,
גם כשעצוב לך, יש לך אותי"
ואני חושב עלייך,
איך לא ידעת מעולם,
שאני, אני הוא הנסיך המושלם.
שלוחם בדרקונים,
ומכניע מכשפות,
שמרקיד המונים,
אך בעצמו רוקד רק עם פיות.
אני הוא זה ששובר את הכללים,
ותמיד, תמיד אומר את האמת בפנים.

הזמר כבר זקן,
אך כוחו עוד במותניו,
וכשהוא שר עליה,
למחשבותיי אני שב.
"כשאת בוכה, את לא יפה,
די לך, אוי, די לך, ילדה"
לא מסכים עם כל מילה,
אבל מבין היטב את הכוונה.
יודע  שבתוכך את בוכה,
אבל רואה בעצם עד כמה את יפה.
מושיט לך יד למרחק נגיעה,
ולפתע את כבר לא כל כך עצובה.
ואת מחייכת,
בעינייך עולה האור,
ואני מחייך אלייך,
מרגיש כמו שיכור.

את הנסיכה ואני הגיבור,
את הלוחמת, ואני משורר הדור.
הביטי בעיניי, ואני במבטך אתמיד,
חייכי אליי עכשיו, ואוהב אותך תמיד.