אני שוכב פה מתחת לסלע, אין לי מושג כבר כמה זמן.
לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלתי.
אני מדמיין עצמי במסעדה מפוארת, צלחת עם סטייק עסיסי מונחת
לפני ואני מתענג על הריח המתוק של הבשר הרך. אני לועס לאט לאט,
נותן לטעם למלא אותי...
מצאתי חיפושית, מספיק טוב.
אני לא יודע למה בדיוק אני נמצא מתחת לסלע הזה, רק זוכר שאני
בורח ממשהו.

אני שומע קולות של אנשים וליבי מלא שמחה, עבר כל כך הרבה זמן
מאז ראיתי בן אנוש, אולי הם יעזרו לי להבין מה קורה פה ומי
אני.
במאמץ גדול אני מתנתק מסלע המבטחים שלי אל החוץ. האור בוהק
ומכאיב לי בעיניים, הורגלתי לחשיכה, השינוי גדול מידי בשביל
הקרנית העדינה.
לוקח לי כמה דקות טובות להסתגל ואני מגלה יער מסביבי, לשניה
חטופה.

הדם אוזל מגופי במהירות, אני יודע שבקרוב אמות.
אין לי מחשבות , חוץ מאולי הסטייק שכבר לא אוכל.
הגוף כבר כמעט מנותק ממני, אני לא פוחד, רק מחכה בסבלנות
לשלווה.
בשארית כוחותיי אני מצליח לשמוע אנשים מדברים, אני לא מבין מה
הם אומרים, הטון בקולם מוכר לי.
ואז, רגע לפני מותי, הכל חוזר אליי ואני שמח שלא אצטרך לברוח
עוד.