זה מתחיל באולם גדול, חשוף. המקום מלא אדם, קבוצות קבוצות,
משוחחים סביב למדורות, מבשלים, מנקים את הנשקים, מטפלים
בפצועים. כל כך מעט מאיתנו נותרו. שארית הפליטה של המין
האנושי, למיטב הידוע לנו.
לא, זה לא נכון. בארקולוגיות אחרות בוודאי נותרו עוד שרידים.
אלו שהצליחו לשרוד. אלו שהצליחו להתחבא מהסייבורגים.
אני לא זוכר את העידן הישן. אני צעיר מדי בשביל לזכור את תור
האגדות, שמספרים לנו עליו לפעמים, מסביב למדורה, אחרי פשיטה
קשה במיוחד. אבל הם מספרים לנו שפעם אנחנו, בני האדם, מילאנו
את הארץ. שכל העולם היה שלנו. שאנחנו בנינו את הארקולוגיות כדי
לאכסן את המוני האדם.
אני לא יודע אם להאמין לזה. אני רוצה להאמין לזה, באמת שכן -
אבל אני מסתכל מסביבי, ורואה את מה שנשאר מאיתנו, כבר פחות
ממאתיים איש אחרי הפשיטה האחרונה. לבושים בבדים קרועים שנתפרו
בחופזה, אוכלים קוביות חלבון שנגנבו ממכונות ההנפקה בקפטריה.
אחד הזקנים, כששאלנו אותו, אמר שפירוש המילה "קפטריה" הוא מקום
שבו אפשר למצוא קפה.
לא שאלנו מה זה קפה.
ואז, צעקה מבוהלת.
"פשיטה! רוצו, רוצו! הם באים! שלוש דקות!"
המחנה מתעורר לגלי תנועה מבוהלים. צעקות בהלה מהילדים,
מהפצועים. השומרים דורכים את נשקם. המנהיג רץ וממטיר פקודות
בקול מדוד. הם באים.
הם באים להרוג את כולנו.
אני רץ עכשיו, אל הפתח שהוקצה לקבוצה שלי. במקרה של פשיטה - כך
אמרו לנו בתדריך, כשהתמקמנו למחנה לילה - עלינו לעבור את איזור
המשרדים (עוד מילה לא מוכרת - אבל הכוונה היא לאזור הארוך עם
החדרים הרבועים הקטנים, המלאים באשפה. מעולם לא נכנסתי אליהם.
אין שם אוכל), לנסות לחדור אל איזור המפעלים הישן בצד השני של
הקומפלקס. שם נוכל להתחבא עד שיגמר הלילה והפשיטה איתו, ולחזור
אל נקודת המפגש, ליד הפיר המרכזי של הקומה.

"דין! חכה רגע!" ראש הקבוצה מסמן לי. ארן, הבן שלו, עומד לידו,
עיניו רחבות ומבוהלות. ראש הקבוצה כורע ברך וכורך משהו סביב
מותניו של ארן.
חגורה, עם חתיכת מתכת במרכזה ועליה אורות קטנים, מהבהבים.
"קיבלנו חגורות הזחה מהמנהיג. אחת לקבוצה. אני רץ עם הפצועים -
אסור לנו להסתכן ולאבד אותה," הוא אומר, קצר נשימה. "אתה יודע
איך זה עובד?"
אני מהנהן. חגורת הזחה הופכת את המשתמש בה לרואה ואינו נראה
לסייבורגים. הם לא ימצאו את ארן - אבל הוא יהיה עיוור לחלוטין,
ויצטרך יד בוטחת שתנחה אותו בדרך.
"רוצו!" הוא אומר, ורץ אל עבר קבוצת הפצועים. ממרחק אני כבר
רואה את האורות הירוקים של הסייבורגים. הם מתקרבים במהירות.
ואנחנו רצים. אני מושך את ארן בכל כוחי, והוא מטלטל מאחורי,
מתנשף, פניו פונות לכאן ולכאן. עיוור.

"איפה אנחנו?" שואל ארן בקול גבוה, מבוהל. מעורר רחמים.
"שתוק. אני מנסה להבין איך לצאת מכאן". אין לי סבלנות. אמרו
לנו שאסור להיכנס למשרדים. אמרו ואמרו שוב. כאן יש מפולות עץ,
ועדיף לך להיתפס בידי הסייבורגים מאשר ליפול באחת כזו.
עץ ישן מרקיב - מרקיב מבפנים. אתה עלול למצוא את עצמך במקום
שכזה, עם ריח אופייני (שאף פעם לא הרחתי. הזהירו והזהירו, אבל
לא הסבירו איך לזהות את הריח), שבו כל צעד עלול להפוך לנפילה
אין סופית. הרצפה עלולה לקרוס מתחתיך, וברגע שתתחיל הקריסה אין
לעצור אותה. אתה תיפול, וכל דבר שתנסה להיאחז בו יתפורר ויקרוס
עליך. מפולת עץ.
המשרדים הוא אזור מלא פסולת. חדרים קטנים, רבועים, קירותיהם
מסוידים לבן דהוי ומתקלפים. הרצפה זרועה בחתיכות עשויות חומרים
שונים ומשונים. אין כאן כמעט בד, ומעולם לא שמעתי שנמצא מזון
כלשהוא במשרדים. פה ושם אנו עוברים גוש מתכת גדול בצבעי אפור
ולבן. נראה כאילו היה פעם מכונה כלשהיא.
איך הגענו לכאן? אני מושך את ארן אחרי ומגניב מבט מהיר לכל
חדר, מחפש יציאות - מבוי סתום.
אני בוהה בבהלה בקיר החלק שחוסם את דרכי. ארן מעביר משקל מרגל
לרגל בחוסר מנוחה.
"למה עצרנו? מה קרה?" הוא שואל.
אני פונה חזרה, ולבי מחסיר פעימה. בקצה המסדרון הארוך מבליח
עכשיו אור ירוק עכור.
הם באו אחרינו. אנחנו אבודים.
אני מקלל וארן המופתע קולט שמשהו לא בסדר ומתחיל להזיע.
"מה קרה?!" הוא שואל שוב, קולו עולה באוקטבה שלמה לפחות.
"שקט! הם אחרינו."
אני מושך אותו ואנחנו נכנסים לחדר הקרוב אלינו. אני רואה אותו
חורק בשיניו, מזיע, מתאמץ לא לומר כלום. אני צריך לזכור שהוא
פוחד אפילו יותר ממני. הוא מושך באפו.
הנה! שם! בקצה החדר יש חור ברצפה. חור שמוליך לקומה שמתחתינו,
אני מנחש.
"חכה כאן. יש כאן ירידה, אני בודק אותה." ארן מהסס, חוכך בדעתו
אם להתווכח או לא.
"אבל - לרדת קומה -"
"אני יודע! אין לנו הרבה ברירות, בסדר?" אני שונא להודות בזה,
אבל ארן צודק. תמיד לעלות. לרדת זה מסוכן. הסייבורגים מטהרים
את הקומות מלמטה למעלה. וחוץ מזה, כשעולים תמיד אפשר לסגת,
לתמרן, לברוח ולנסות שוב. כשיורדים -
לעלות זה הרבה יותר קשה מלרדת. ולכן הסכנה.
בחור יש סולם, עשוי מברזל ועץ, שמוליך לקומה מתחתינו. אני
מתחיל לרדת בסולם, באיטיות, בודק את השטח. החדר בקומה מתחתינו
זרוע פסולת בדיוק כמו החדר שממנו יצאתי.
מעלי, ארן קופא לפתע ואני ממש רואה את עיניו הבוהות מתרחבות.
הוא מושך שוב באפו.
"דין... הריח הזה -"
ואז אני שומע את הצליל המחריד ביותר ששמעתי בחיי. כמו הכלאה
בין חריקה של מגף עור לבין צרחת ייסורים מעונה - חריקה של עץ
ישן. והריח - הריח המאובק, הטחוב -
אני קופא במקומי. מפולת עץ.
"דין... תעלה! בבקשה תעלה!" ארן מייבב מעלי, ידיו מתנופפות
מסביבו, חסרות תועלת.
אני מוריד את הרגל שלי לאט לאט לשלב שמתחתי. "אל תפחד, ארן! זה
בסדר, אני רק אבדוק אם -"
סנאפ.
שלב העץ שאליו הורדתי את רגלי נשבר ברעש מחליא. אני קופא שוב,
רגל אחד באוויר, ידי לופתות את מסגרת הברזל של הסולם בלפיתת
עווית. ארן, למעלה, הפסיק לייבב. הוא נושם נשימות קצרות,
מהירות.
"בסדר, ארן, אני עולה חזרה."
הרגל שנתלתה באוויר נוחתת לאט לאט על השלב שמעל...
סנאפ.
ארן מתחיל שוב לייבב.
אני תלוי, רגל אחת עוד על הסולם, אבל עכשיו אני בקושי מעז
להישען עליה. פרקי הידיים שלי לבנים מרוב מאמץ. השלבים של
הסולם עשויים מעץ; המסגרת, שני פסי האורך, עשויים מברזל.
אני מפעיל את שרירי הידיים, חורק בשיני, מנסה למשוך את עצמי
למעלה.
העץ חורק, חריקה ארוכה שלא מסתיימת, עד שאני קולט שהסולם מחובר
לתקרת הבור בתומכות מעץ.
סנאפ.
תומכה אחת משתחררת, ועכשיו כל השלבים בסולם חורקים במאמץ
משותף, מקהלה של שירי הרס ומוות.
ארן זועק, "דין! דין!" בקול מעוות, דמעות זורמות על פניו. אני
מושך את עצמי עוד למעלה, עוד קצת...
לא. לא! התומכה השנייה מתחילה להשתחרר.
"ארן! תתפוס את הברזל! ארן!" ארן מנופף בידיו כמטר מעל ראש
הסולם. עיוור.
"ארן! הסולם! יותר נמוך!"
סנאפ.
הסולם משתחרר מראש החור ומתחיל ליפול. אחד אחרי השני, השלבים
נשברים ונקרעים - צליל החריקה והקריסה של העץ הולך ומתגבר,
ואני נופל כלפי מטה, מתהפך באוויר...
ומתחתי אני רואה את הסוף, הרצפה העשויה עץ.
אני פוגע בה בחבטה שמוציאה את האוויר מריאותיי וברעש מחליא של
היסדקות ושבירה. אני נופל דרך הרצפה, מנסה נואשות למצוא מאחז,
וכל פיסת עץ שאני אוחז בה מתפוררת לאבק, קורסת ומביאה אחריה
עוד ועוד פיסות אל המפולת ששואבת אותי מטה, מטה.
רחוק, למעלה, אני שומע את ארן בוכה, בוכה וצורח.