עשן סמיך נותר באוויר ממדורות אמש, מסריח את השיער היבש שעל
ראשי. נכנסת לרכבת יום ראשון עם עוד רבבות חיילים ושאר בריות
הארץ. סרדינים בקופסה עם גלגלים, נאבקים על כל חלקיק חמצן.
עניין של שיגרה, עניין של הישרדות. הכל על מנת להגיע למעוז
חפצי, לרדת מהקופסה, לעלות במדרגות הנעות יחד עם כל שאר
העצלנים שלא עולים במדרגות הרגילות, ואני ביניהם, תוהה לעצמי
האם אי פעם אצליח לשנות את עצמי לכדי עשייה כנה בתחום, מתהלכת
ביציאה מהרציף לכיוון העלייה לעזריאלי חמושה בנגן וחסומת
אוזניים, גלגלי השיניים במוח נעים לאט לאחר שבוע, אולי יותר,
של שינה מקוטעת, עד שלפתע קולטת שאני צועדת בתוך שדה מוקשים.
שלושה מ"צדיקים מקיפים אותי, ועד אותו רגע לא קלטתי אותם
בבגדיהם הזועקים בתוך ההמון העולה. מה הם עושים פה? ממתי? איזו
הגזמה פרועה. הצלחתי חלקית להידחק בינות האנשים ובנס לא שמו
לבם אלי עם האוזניות, ושלא נדבר על הנזם, שכל כך קטן עד שכמעט
בלתי נראה, אבל רק כמעט. פנים בפרופיל ונצנוץ שלא במקום והלך
עלי. הקלה. אילו עוד הפתעות מצפות לי? חולפת על פני עזריאלי,
עולה על הגשר המחבר בין הג'ובניקים לבין תכלית כל חייהם, הצצה
חפוזה אל מורדו לפני הכניסה לבסיס, להיות בטוחה שאין עוד חובשי
כובעים לבנים שמצפים לי. אבל התצפית לקויה ועמוד עבה התומך
בגשר ומשמש כפיר למעלית ניצב בדיוק מולי, לכן נאלצת לרדת על
עיוור במדרגות הנעות, למרות שירידות אני מסוגלת לגרום לעצמי
לעשות גם ברגילות, ומגלה שגם שם, איך לא, עומדים עונדי
הזהרונים, ביניהם קצין בדרגת רב סרן. במהירות שלפתי את
האוזניות מאוזניי והוצאתי את הנזם מאפי, באקט שלמתבונן מהצד
נראה כמו חיטוט קליל. המשכתי לצעוד. וגם אם אלך בגיא צלמוות לא
אירא. קצינה בדרגת רב סרן התהלכה לידי, חסרת כומתה. הפלאפל בעל
הכומתה הכחולה הנזכר לעיל לפתע צעק לה "קצינה! איפה הכומתה
שלך?", ואני התחלתי לחשוב אסוציאציות. כיצד זה ייתכן שגם
פלאפלים אינם חסינים מהאימה, נעלמים אי שם מאחור כמו במשולש
ברמודה, נחטפים בהיסח הדעת כמו ילדי תימן. המשכתי ללכת, משאירה
אותה מאחורי לגורל בלתי ידוע, שרוב הסיכויים יסתכם בהפסד של
כמה שקלים ממשכורתה הסבירה, ואולי לא בכלל. עוד חודשיים, עוד
חודשיים ואגיד שלום למקום הזה, שלום ולא להתראות, תוך הרמת
אצבע משולשת למ"צ התורן, ככלל בני ישראל המאוחדים.

ממשיכה לצעוד לעבר משרדי הקריר, מתנחמת בידיעה ששם אוכל לשבת
ולפלוט את כל חוויותיי הלא משמעותיות אל האינטרנט. תוהה כיצד
אנסח את מעללי ליל השלשום, במסיבה, שאליה הלכתי מצוידת בשמלה
שחורה צמודה וקצרה, מגפיים שחורות עקב, שרשרת אבנים לא שגרתית
במיוחד ומבט מזמין. היום אהיה מחוזרת, ויהי מה. ואכן כך היה.
אז לאחר מבטים חולפים והיצמדות שאינה יכולה להעיד על כל דבר
אחר מלבד יצרים בסיסיים, שאל על סיגריה ושלפתי אחת ומצית
מהרווח שבין רגלי לבין מגף שמאל. בחורה צריכה לדעת להסתדר גם
בלי כיסים. החלה שיחה על הא ודא, מוזיקה וצבא והחיים. ניתן היה
להגיד שהקרקע הייתה פורייה וניתן היה לזרוע זרעים ולצפות
לנבטים. אך אבוי, ליבו של הבחור שייך לאחרת. לרגע קט עזבתיו
לרקוד לבדו לטובת תדלוק עצמי בבירה מהבאר, רק על מנת לחזור
ולגלות שלפתע פניו השתנו עד לבלי היכר והוא אינו מסב לי תשומת
לב כלל וכלל. מוחי החל לקדוח. מה קרה פתאום? מה נשתנה? האם זו
אני? ומדוע? לא היה דבר ולו יחיד שעליו יכולתי להצביע. חשבתי,
אולי ברצונו להיות קצת עם חבריו ולאחר מכן יחזור וירקוד איתי,
אז חזרתי גם אני לחבריי ואמרתי לעצמי שאנסה בשנית מאוחר יותר.
הזמן הגיע ושלחתי שוב רמזים, נפנוף יד קליל, חיוך, הכל על מנת
להבהיר שעודני כאן ומצפה להמשך. אבל הוא בשלו, ואני התרתחתי.
נעמתי מולו בשאריות כבודי העצמי ושאלתיו מה בדיוק הוריד לו
ממני. מתוך רעש הבסים והגיטרות קלטתי חצאי מילים על אס אם אס
מאקסית, ואת המשפט "לא משנה, זה סיפור ארוך". עכשיו הכל ברור.
כמובן. זה המזל שלי. ועוד הוא היה שהתחיל איתי! שלא נדע.
הרגשתי פגועה, אפילו נבגדת, ועל שום מה? לא היה בינינו כלום.
ובכל זאת, קשה לדכא את הציפייה למשהו, כל דבר, ולא לחטוף את
ההגה בראש מכזו בלימה פתאומית. לא הייתי מסוגלת להגיד לעצמי
להמשיך לרקוד כאילו כלום כיוון שכל ההנאה יצאה לי מהמפרשים.
החלטתי לפרוש, ולא בשיא. נהגתי לכיוון הבית על מנת להוריד ידיד
בביתו. אם לא היה איתי, הייתי נוהגת לכיוון השני במקום לבזבז
חצי שעה נסיעה לריק. השעה ארבע לפנות בוקר. מתכתבת עם הקשר
הרציני האחרון באס אם אסים, נואשת מתמיד. שואלת אם ישן, שואלת
אם בבית, שואלת אם אפשר לבוא. והוא מתקשר. "מה קרה?" הוא שואל,
ואני מרגישה איך הבכי עולה לי לגרון, דבר שלא קרה כבר די הרבה
זמן. "זו הבדידות הזאת", אני אומרת לו, "היא רוצחת אותי". "אתה
יודע איך זה לחיות כל הזמן בהרגשה שאתה דפוק?". והוא אמר
שמצידו אבוא, אבל שיהיה לי ברור שלא ייצא מזה כלום, אנחנו לא
חוזרים. ואני חושבת שלא רציתי זאת כך או כך, רק להרגיש את החום
הזה שוב, החום שנטשתי, את ההרגשה שיש, ולא ספציפית אותו, אבל
איתו הכל יותר משמעותי כביכול, יש היסטוריה, אז יותר קל לי
לשאת את המחשבה. ולמרות שאני אינני מתכוונת לחזור לאחור למערכת
יחסים שפירקתי, צרמה לי הידיעה שגם הוא כבר אינו מעוניין. אך
אין ניגוד בין חוסר עניין שכזה לבין יצרים, ולכן מצאתי את עצמי
נוהגת בשנית לכיוון שאליו רציתי לנהוג מלכתחילה, לולא הייתה לי
מחויבות להחזיר את ידידי הביתה בשלום, מכסה מרחק של חצי שעה
בנהיגה סבירה תוך עשרים דקות ונקודת אושר קטנה מילאה את כולי.
לא מחפשת כובד, מחפשת הנאה. פשוט, לא מחייב, משהו שאפשר לברוח
אליו כשרע ולברוח ממנו כשטוב, עד שאמצא את הטוב. ניצבתי בדלתו
ולאחר חודשיים שלא ראיתיו נדמה שדבר לא השתנה, אך המבוכה החלה
להשתלט עלי ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי. ידעתי לאן כל המצב
זורם ולא הייתי בטוחה שזה באמת מה שאני רוצה. להגיד לעצמי
להיות משוחררת יותר- כן. לדמיין את המצב עם חיוך בזווית הפה -
כן. לפעול - חס וחלילה, המעצורים נכנסים לפעולה, החרמנות יורדת
לטמיון. ושלא נדבר בכלל על אותו מצב עם מישהו זר. מבחינתי מצב
שכזה נתפס כבלתי אפשרי כמו חיים על הירח. אבל אמרתי לעצמי
שאאבק בהרגשה והשתדלתי לזרום עם הרגע ככל שניתן, לא מתחרטת על
דבר, לא מסתכלת לאחור. עכשיו זה כל מה שמשנה. דיברנו, צחקנו,
בכינו, בלי חרטות, בלי זיוני שכל. פשוט, קל, נעים, לתקופה
מוגבלת כמובן, זה לא יחזיק הרבה, ולאחר מכן יהיה יותר גרוע,
אבל לא אכפת לנו, לא כרגע. התחמקתי מביתו ללא רצון כלשהו לפגוש
את הוריו ונהגתי הביתה. השעה היא תשע בבוקר ובכך השלמתי 24
שעות ללא שינה. איני מתכוונת לבזבז את כל היום ולכן אשים לעצמי
שעון ואתעורר שש שעות לאחר מכן, אכנס למקלחת שתשטוף את כל ריח
הסיגריות, הזיעה והגומי שדבקו בי, תשטוף את כל העצבות והרגשת
הפספוס ותמלא אותי ברעננות מחודשת, שתיקח אותי לחברים טובים
ואוהבים, ועל ארוחה טעימה וכוס קפה אגולל בפניהם את מעלליי
ואצחק יחד איתם על חיי הקטנים והטיפשיים.

אם היינו עושים מדורה הייתי צולה את עצמי באש כמו מרשמלו עד
שאהיה שחומה שחומה וטעימה טעימה ואף אחד לא יוכל להתנגד לי,
יהיה חייב לטעום, ואני אתן לו רק טיפה, שיתחנן לעוד. חבל
שבמקום לעשות מדורה הלכתי לישון.