אף פעם לא הייתי מהסוג הזה של האנשים, אף פעם לא חשבתי לעשות
משהו כזה. תמיד הייתי שמחה, חייכנית ומאושרת מכל מה שהיה לי,
ותמיד היה לי מה שאני רוצה. בייחוד בזמן האחרון, החיים לא יכלו
להיות טובים יותר. אז בטח אתם שואלים את עצמכם, למה? שאלה
טובה.
זאת הייתה התקופה הכי טובה בחיים שלי, הכל היה מושלם מסביבי
ואני זרחתי. היה לי את האושר הפרטי שלי, השמש זרחה בכל בוקר,
הכל הלך טוב בעבודה (להיות קרימינולוגית ראשית במחוז זאת עבודה
קשה), הלהקה שבעצם הייתה כל חיי, וכמובן, היה לי את דניאל,
שהיה הגיטריסט של הלהקה וחלק נרחב מהלב שלי. מה כבר יכול להיות
רע במצב שכזה.
בדיוק עברנו לגור ביחד, אני דניאל ובלאקי הגולדן רטריבר שדניאל
קנה לי ליום ההולדת ה22 שלי. בלאקי היה כבר בן חצי שנה ותפס
מקום לא מבוטל בדירת החדר אליה עברנו. האמת שלא הייתי טיפוס
אוהב חיות, דווקא די ניסיתי להימנע מכל מגע איתם, זה דניאל
שגדל עם שלושה כלבים, שני חתולים וסוס. "קשר עם עוד יצורים
מאשר בני אדם יכול להועיל לך יותר משנדמה לך", הוא היה אומר
ומלטף את ראשי השעון בחיקו. בסוף הוא קיבל את מה שרצה, הרי לא
יכולתי לסרב למתנת יום ההולדת שהחבר שלי קנה לי. בלאקי קיבל את
שמו מדניאל אחרי שאני סירבתי לתת שם אנושי לכלב. "נו מסכן,
תראי איזה פרצוף הוא עושה לך, תראי כמה הוא אוהב אותך. טוב, לא
יותר ממני, אבל קרוב". כנראה שזה מה שהפיל אותי בסוף, הפרצוף
החמוד של בלאקי. כן, אני, שונאת החיות, הפכתי למעריצה רישמית
של כלבים, בייחוד של בלאקי. פשוט נשבתי בקסמיו של גוש השיער
החמוד שהזיל עלי ריר וליקק אותי כל בוקר.
המעבר לגור ביחד עשה לי ולדניאל רק טוב. בהתחלה עוד לא ממש היו
לנו את כל הרהיטים, אבל במקרה שלנו מיטה, שולחן ושני כיסאות
הספיקו ביותר. הלילה הראשון שלנו בדירה היה קסום, ארוחה צנועה
לאור עשרות נרות שפיזרנו בכל הדירה עקב טעות של בעל הבית לגבי
יום המעבר שלנו. זאת הייתה הפעם הראשונה שיכולתי להתעורר
מאוהבת בין זרועותיו המגנות מבלי לחשוש שאחד מבני המשפחה שלנו
יכנס לחדר ויתפוס אותנו ברגע אינטימי. זה היה יום שבת אז לא
היינו צריכים לקום מוקדם, או בכלל, וללכת לעבוד. ממש יום
מושלם. נשיקה פה, נשיקה שם, הטעם שלו והמגע שלו עוד לא עזבו
אותי מהלילה והנה הם שוב, כשכבר שכחתי איך זה להתגעגע אליהם.
כל הבוקר עבר במעין שקט צלול שכזה, השקט שלפני הסערה.
זה היה יום שבת חורפי אבל השמש יצאה החוצה וליטפה את הכל במגע
עדין של חום, בלאקי פשוט השתגע בבית אז יצאנו איתו לטייל בפארק
בשכונה ליד. ישבנו אחד בתוך השני על הדשא הלח בזמן שדניאל זרק
לבלאקי את הכדור, בין לבין מגניב לי נשיקה, חיבוק או ליטוף.
לקראת הצהריים בלאקי היה כבר מותש מהריצות אז הוא נשכב לידנו,
מתמסטל מהשמש, הוא נרדם תחת הקרניים. אבל אני ודניאל לא היינו
עייפים, המשכנו בגינוני האהבה שלנו.
"את יודעת שאת יפה".
"אתה יודע שאתה שקרן".
"אל תתווכחי איתי, אישה, אני מזהיר אותך!"
"למה, מה תעשה לי?!"
"מה אני אעשה? מה אני אעשה לך?!" אמר תוך כדי דגדוג הצוואר
שלי. מהצוואר הוא עבר למותניים, הוא ידע שאני הכי רגישה שם.
"לא, חחח די, תפסיק".
"לא שמעתי, מה?!". הוא רץ אחרי לכל מקום שברחתי אליו. אנשים
רצו מסביב במסלול הריצה שהקיף את הבלוק של הפארק, מתנשמים,
מתנשפים ובעיקר מזיעים בסווטשרטים הארוכים שלהם. לא ראיתי לאן
אני הולכת לשניה ונתקעתי באחד מהם. בום "אוי, סליחה, אני חח
נורא מצטערת".
"בואי הנה" דניאל קרא אלי ואני חשבתי שהוא קורא להפסקת אש, רק
חשבתי. הוא חיבק אותי ובלי ששמתי לב הוא המשיך לדגדג אותי.
"די, תחמן אחד". המשכתי לברוח ממנו.  בום "אוי, סליחה, אני
נורא מצטערת...", "מה את חושבת שאת עושה?!" מבט זועם של אדם
האוחז באקדח נגלה לעיני, אדם שהיה תחת השפעה של סמים רבים,
סמים שהניעו אותו למעשים מטורפים. האקדח הוצמד לרקה שלי בעוד
האדם הלחוץ איים לירות בי למוות אם אשמיע קול. בלאקי הרגיש
שבעליו בסכנה ורץ לדניאל להזהיר אותו שמשהו עומד לקרות. שמעתי
את דניאל קורא לי. "אם רק תאמרי מילה..." המשיך האיש לאיים.
אבל זה לא עזר לו, דניאל מצא אותנו והתקרב לאט כדי לא להלחיץ
את המטורף יותר, מספיק לחץ שיגרום לו ללחוץ על ההדק בפעם
השנייה באותו יום, הרי הוא כבר רצח את הבוס שלו שפיטר אותו
יומיים לפני.
"תחשוב על זה, אתה לא רוצה לעשות את זה. מה עוד פשע ייתן לך?
אתה שומע? זה המשטרה!" יללות ניידות המשטרה החלו להדהד בפארק
והאיש הבין שאין לו הרבה אפשרויות או זמן. הוא הדף אותי בכוח
אל דניאל שרצה שהחלאה שהעז לאיים להרוג אותי ייתפס. "היי, מה
אתה חושב שאתה עושה?! לך אחורה! אני אהרוג אותה! האקדח טעון!
אחורה!!!". אבל דניאל היה עקשן.
ירייה נשמעה. הנביחות הבלתי נפסקות של בלאקי, יללות ניידות
המשטרה, הטירוף בעיניים של האיש שלחץ על ההדק, המבט האחרון של
דניאל כשהוא שרוע על הרצפה והבכי שלי, זה כל מה שאני זוכרת
מאותו יום חורף אפל.
נשברתי לגמרי. לאבד את דניאל היה הפחד הכי גדול שלי והנה הוא
התממש לו לפני עיניי. שבועיים לא יצאתי מהבית אחרי ההלוויה,
והכאב פשוט לא הפסיק, גם כשאת המטורף שירה כדור שדניאל חטף
בשבילי הכניסו לכלא בדרך לעונש מוות. ההורים לא הפסיקו לדאוג
ואמרו שאני חייבת לצאת מהדירה הזאת, אז הקשבתי להם. בלאקי ואני
עברנו לבקתת העץ של ההורים שלי בהרים. דניאל היה אוהב את
המקום. הכל בטבע, הבקתה הייתה ממוקמת כמעט על פסגת ההר ששם היה
מפל מים מדהים שגובהו מעל 100 מטר. דניאל היה אוהב את המפל.
בלאקי נראה מאושר שם. כל בוקר קמתי מוקדם ויצאתי לריצה עד
הפסגה ובחזרה כשבלאקי בעקבותיי. תמיד הייתי עוצרת בנקודה הכי
גבוהה של המפל ויושבת להסתכל על מים מתנפצים על סלע, חושבת על
דניאל. הכאב אף פעם לא הפסיק, אבל אני חושבת שהשלמתי עם זה
שדניאל כבר לא יחזור, שהוא אהב אותי ושאני אוהבת אותו, תמיד.
השלמתי עם העובדה שהוא היה אהבת חיי ושכך אני רוצה שזה יישאר,
לנצח.

יום אחד, קמתי מוקדם בבוקר כמו כל בוקר, לבשתי את בגדי הספורט
שלי ויצאתי לרוץ כאשר בלאקי רץ בעקבותיי, מאושר כהרגלו. רק
שבאותו בוקר היה משהו אחד שונה בי, מעין הרגשה שמימית שגרמה לי
לחייך בשקט המדבק של ההרים, כל הדרך לפסגה. כל הדרך שמעתי את
פכפוך המים של המפל וככול שהתקרבתי לפסגה והקול התחזק כך גם
נהייתי יותר ויותר רגועה. בלאקי הגיע לפניי לפסגה ואני לא
איחרתי אחריו. התכופפתי ללטף אותו, "כלב טוב, אתה יכול ללכת
עכשיו". הוא ליקק אותי כאות תודה ולאות פרידה, סב על עקבותיו
ורץ בכיוון חזרה. הרגשתי חופשייה ושיש לי את כל הזמן שבעולם.
הסרתי את נעלי הספורט והגרביים שאוכל להרגיש את האדמה בכפות
רגלי. חוץ מרעש המים מהמפל וכמה ציפורים היה מסביב מעין שקט
מרגיע. עמדתי בדיוק בנקודה הכי גבוהה בהר, קצה הצוק שתחתיו היה
המפל. המים געשו ביופי מדהים ואני הרגשתי חופשייה, הרגשתי שאני
שוב עם דניאל והוא שוב מחבק אותי כמו שהרוח מחבקת אותי. אני
עושה עוד צעד קדימה, משאירה שום מקום ביני ובין האוויר. המים
כל כך יפים, הפנים של דניאל כל כך יפות בתוך המים ואני רוצה
אליו. אני הולכת אליו.

פרושת ידיים קפצתי.