השמש זורחת לתוכי
אני שוכב בצד דרך העפר
האבנים מחוספסות, שורטות את עורי
מיוזע וחסר נשימה
מבטי מול השמש
אני מביט בשמש היא מביטה בי חזרה
היא בתוכי
למזלי היא בתוכי
וביני לבין השמש גבעה
צבע ירוק חזק
עשבים של סוף ינואר במדבר
הזמן זז לאט
ועל הגבעה עומד חמור
לא יכולתי לדעת מה צבע החמור כי הוא עמד ביני לבין השמש
גוש שחור, החמור, כמעט כמו פסל
ללא שקים ללא ילד שרוכב עליו בחדווה
רק חמור ולידו ציפור, פורשת כנפיים, היא עפה!
וכשהיא עפה אברות כנפיה נצצו כמו הגלים שנטרפים מול החוף לעת
ערב
לבן - שחור - צהוב - זהוב לא ידעתי את נפשי מרוב אושר
באיוושת כנף היא התרוממה, דאתה מעט
ציפור שחורה, לא גדולה,
בינונית, גודלה אולי כגודל חצי ראש החמור
אבל היה בה המון
אישיות, כמו פרספקטיבה אחרת על העולם
איפה היא התחילה? בתור גוזל
איפה היא תסיים? רק אלוהים יודע
אז קצוות כנפיה היו כתומות
הפנים שחור הקצה כתום
לאן היא באה
ומאיפה היא הולכת