זה נורא עצוב להיות רקדנית זקנה,
כשהרגל כבר לא מה שהייתה.
והגב כואב כמעט בכל סיבוב,
סיפר כאוב.

זה נורא עצוב להיות בלרינה זקנה,
כשהגשם מקלף מפניך עוד שכבה.
וכל יום את מנסה, מתקשה ולא מבינה,
למה את כל כך כבדה?

זה נורא עצוב להיות רקדנית זקנה,
בעיקר כשכולן מסביב כה צעירות.
אם היו יודעות איך רקדת פעם,
איך הגברים דחפו לך שטרות...

ואולי כל זה הוא רק חלום?
ואת לא מי שניבטת מהמראה?
ואם תתקרבי, תרכיבי משקפיים,
תביט אליך אותה רקדנית צעירה?

והגוף יחזור לחיים, החיוך יתרחב,
והרגל תתנופף באוויר, הראש יסתובב.
והקהל ימחא לך כף, כולו בהתרגשות,
ואת שוב צעירה ולא לך למות.

17.4.2007