כיביתי את כל האורות,
התיישבתי כאן בחושך
וחשבתי על כל מה שאמרנו
שנעשה כאן ביחד.

הבנתי שוב, שמצעד הראווה בחוץ,
המכונות הדורסניות
והטעמים הצבעוניים
הם רק הסחת דעת,
שמנסה לגרום לנו לפספס
את הטוב ביותר -
האחד את השני.

רק בחושך,
הראייה מוגבלת
וצריך לרחרח כדי לנשום,
לסבול את החום
למשש את האוויר, ולגשש
עד שנגיע לאיזשהו מפלט.

אחרי שהתיאבון שלי אבד
והסתנוורתי עד עיוורון,
אני נושמת עמוק, כדי לגלות
שרק הריח הזה נשאר -
מעין ריח של ריקבון,
שממלא לי את הריאות
ומערער לי את הקיבה
כך שכל מה שמכיל אותי, רוצה לקפוץ החוצה
ולצעוק, שהפעם
אני נקייה באמת.


[27.06.2007]