כששוקעת השמש מוקדם וזה זמן בין הערביים.
כשהאפור משתלט על האודם בשמיים.
כשיורדים מהשמיים נהרות של מים.
זולגות אז טיפות מלח משתי העיניים.

לפתע הרוח בשריקה חורצת.
והציפור בצמרת כבר לא מצייצת.
השמש קריצה אחרונה קורצת,
כשמענן בזיק של שניה היא פורצת.

מועקה אז חודרת,
את הלב מנקרת.
צפרא כבר נגמרת,
מועקה אז גוברת.

ממטרים עזים את הרחוב שוטפים
רעמים וברקים - בטחון הם הודפים.
רגעי עצבות - את הלב הם רודפים.
תחושת אי יציבות מכולם הם קוטפים.

שוב שוקעת השמש מוקדם וזה זמן בין הערביים.
שוב אפור משתלט על האודם בשמיים.
עוד יורדים משמיים נהרות של מים.
לא יבשו הטיפות בשתי העיניים.

אוקטובר 06
תשרי תשס"ו