ותודה לאילן (http://stage.co.il/Authors/IlanShechtman) על
כל ההערות וההארות שעזרו לקטע הזה להפוך למה שהוא... וגם על זה
שהוא מוכשר ומקסים (:

היא עצמה עיניים והתמכרה לשקט.
רחש הגלים.
ריח המלח.
רוח איטית נשבה על פניה, כמו ליטוף מתמשך.
היא חייכה, מרגישה קלילות, רוגע, שלווה.
לאט-לאט היא פקחה עיניים והביטה אל הים.
גדול, גדול כל כך וכחול.
הגלים היו קלים ועדינים. קצף אפרפר ליווה אותם.
הים גדול ורחב כל כך.
מרחב עצום ממש.
"קפצי"! אמר לה קול, "קפצי ושחי אל עבר השקיעה"!
שמש כתמתמה החלה להיבלע בתוך הים.
צבעי אדום, כתום וארגמן צבעו את השמים במעין מערבולת מסחררת של
צבעים.
היא רצתה, כל כך רצתה לגעת במי המלח הקרירים.
"קפצי"! חזר הקול, "קפצי פנימה"!
היא רצתה... הדחף הלם בתוכה בעוצמה אדירה, הצטבר בגבשושית קשה
של כאב בלתי מוסבר בתוך בטנה.
"אבל אני לא יודעת לשחות", ניסתה להסביר לקול ההוא, שעודד
אותה.
הוא לא וויתר. "פשוט היכנסי אל תוך המים ותני להם להוביל
אותך"!
היא הייתה אדם הגיוני.
זה, לא היה הגיוני.
היא ידעה שהמים יסחפו אותה.

השמש שקעה.
הגלים התגברו.
עננים הופיעו בשמים.
היא ידעה שזוהי תחילתה של סערה, לא היה ספק בכך.
סערה ימית אכזרית, עזה וחיה.
היא יכולה הייתה לשמוע את הרוח מייללת.
היא פחדה, אלוהים, היא פחדה כל כך.
היא רצתה משהו להיאחז בו...

ואז הוא בא.
הוא זרק אותה למים.
היא הייתה המומה מהקרירות של המים.
לא ידעה מה לעשות.
המים הצליפו בה מכל הכיוונים.
הגלים התגברו והפכו לקירות מתנשאים, לוכדים אותה.
התחיל לרדת גשם, גשם חד וכועס.
ברקים פילחו את השמים הסוערים.
היא הייתה אבודה, אבודה לחלוטין.
כאקט נואש של הישרדות, ניסתה לנוע בתוך המים.
אך היא פשוט לא הצליחה.
לאט לאט היא התחילה לשקוע.
בשארית כוחותיה ניסתה להרים את ראשה מעל המים, לשאוף אוויר...

היא הביטה סביב. ממצמצת בעיניה ומנסה להתרגל לחשיכה.
היא במיטה שלה.
היה לה קר וליבה פעם בחוזקה. היא התרכבלה בשמיכה.
"זה היה רק חלום"... ניסתה להרגיע את עצמה.
אך טעם המלח היה עדיין בפיה... טעם של סכנה.