"אני אישית אומר לך שעדיף לך להקליט... לכתוב הכול ייקח לך
שעות"
הוא אמר לי את זה יום לפני מותו, רצה לבקש ממנה סליחה.
"הסיפור שלי הוא ארוך וקשה, הפגיעה בה הייתה יותר קשה.
הייתי אז בן אולי 13 ילד קטן שלא אהב בנות.
היא הייתה הבת היחידה של השכנים החדשים, השכנים העשירים.
היה לה 2 צמות אדומות ועיני שקד ירוקות גדולות.
יפה היא לא הייתה ואני הייתי רק ילד שרגש לא היה לו.
יום יום היא רצתה לשחק איתנו, לא אמרה מילה, רק רצה בניסיון
לשחק וכל מה שעשינו היה לצחוק עליה כאילו היא מוזרה ושונה...
לא החשבנו לזה יחס.
אחרי חודש היא נעלמה מהאזור, כל היום שמענו את ההורים מתלחשים
"הבת של השכנים..."
לא ייחסנו לזה חשיבות , סדר היום שלנו לא השתנה.
השנה הסתיימה לה וכך עוד אחת ועוד שנה ועוד אחת אחריה...
אנחנו התבגרנו והמשחקים עבורו מהמגרש הביתי אל המגרשים הפרטיים
בחדרים.
עם השנים ההורים לא דיברו עליה יותר, הוריה חיו שם אך היא
לעולם לא חזרה.
ואז יום אחד הכול השתנה.
ראיתי זוג עיניים מוכרות מציצות מבין הווילונות, אותן עיניים
שביקשו יחס לפני כמה שנים.
הבנתי שהיא חזרה הביתה, שוב החלו השיחות עליה רק שעכשיו גם
הקשבתי.
"אושפזה על טירוף", "חתכה וורידים", "לא מדברת שנים"
כל מיני מילים ומשפטים שנאמרו בלי הרף, גרמו לי לאבד את השפיות
כמעט.
כל יום ראיתי את העיניים האלה מציצות מן החלון, ירוקות
וגדולות.
רציתי לגשת לשם, לשאול לחטט.
אך כולם אמרו שאני סתם הזוי... החיים המשיכו אך העיניים רדפו
אותי מידי יום.
במשך שנה שלמה היא שוב לא יצאה משם רק עקבה אחרינו עם
העיניים.
הייתי סקרן לדעת לאן נעלמה כל השנים.
וביום אחד שהיא יצאה הייתי סקרן לדעת אפילו יותר.
היא הייתה יפיפה.
גבוהה, נשית, יחידה במינה.
הוריה הוציאו אותה אל המכונית, הורי ליחששו "שוב לטיפול".
לבושה בשמלה לבנה ושיערה ארוך ואדום.
מבטה הופנה אלי, חדר אל תוך עיני.
באותו ערב רכשתי אומץ והלכתי אל הוריה, היא לא הייתה בבית.
שאלתי אותם מיליון שאלות, ילד בן 18 סקרן.
בתחילה הם לא רצו לספר לי... אך עם הזמן הם התרככו.
מדי יום הייתי בא והם היו מספרים לי עוד קצת עליה.
כל יום התאהבתי בה עוד קצת.
לא יכולתי לשכוח את מבטה... הוא חדר אל נשמתי.
עם הזמן הבנתי שבמהלך השנים היא לא הייתה היא.
כך אמרו הוריה.
היא אושפזה בגיל 13 על שחתכה את וורידיה.
מאותו יום היא לא דיברה.
רק ציירה ילדים משחקים כדורסל בשכונה.
ליבי נקרע כשהבנתי את מעשיה
אנחנו היינו אותם ילדים במגרש, אני סילקתי אותה.
אני הייתי אשם.
החלטתי שאני לוקח על עצמי את האשמה ונסעתי לראות אותה.
כבר הייתי חייל באותם ימים, אך כל שבת שנייה ביקרתי אצלה.
היא לא דיברה איתי או עם מישהו אחר.
רק ציירה.
ציורה הדהימו אותי, כאבה יצא אליהם.
ראיתי כל פעם מחדש על ידיה את הצלקות שנגרמו בגללי.
אך הן ייעלמו, הצלקות האמיתיות היו בליבה.
לא יכולתי לשאת זאת יותר.
רציתי למות גם כן.
רציתי לחוות את כאבה, או לפחות לשחרר את עצמי ממנו.
עם הזמן שחלף אהבתי אליה התגברה.
היא יצאה מהמוסדות וחזרה אליהם עם כל דיכאון.
אני השתחררתי עוד יותר, התבגרתי, היא עדיין הייתה אותה ילדה 13
פגועה.
כל שרציתי היה לשמוע אותה, לגרום לה לצעוק להוציא את הכאב
ששמרה בפנים.
הייתי מבקר אותה מידי יום.
מספר לה סיפורים.
מטייל עימה טיולים.
היא לא דיברה.
חשתי בפנים שגם היא התאהבה או לפחות כך רציתי שיקרה.
ציורה היו שונים, הצבעים היו יותר נעימים.
ראיתי זאת כסימן לשינוי.
החיים המשיכו וילד כבר לא הייתי.
חיי היו כמו כל חייו של בחור צעיר - מסיבות, בחורות, טיולים
אפילו סמים,
אבל בפנים ליבי היה קרוע לרסיסים.
כשהרגשתי שכבר אין תקווה עזבתי את העיר לטובת המעונות.
למדתי יום וליל.
עשיתי הכול כדי לשכוח אותה.
אבל בכל ביקור בבית מבטה היה שם בין הווילונות.
האשמתי את עצמי במה שגרמתי לה אך עם הזמן האשמתי אותה במה שלא
הצלחתי לעשות.
עם תואר ביד אחת וטבעת נישואין בשנייה עזבתי את המדינה.
שכחתי את אותה נערה אהובה.
אך גם אחרי שנים אני עדיין זוכר את עיני השקד הגדולות.
אני כבר לא צעיר והיא כבר אינה בין החיים.
הדבר האחרון ששמעתי עליה היה שהיא ציירה את פניי ביום מותה.
כמה רציתי לשמוע את אותה נערה.
עם עיני השקד והשיער האדמוני.
כמה רציתי לשמוע את צעקתה.
כמה רציתי...
כמה אני רוצה...
סליחה יקירה"