אפילו לא וורד,
ישר לבמה -
היא שופכת שם זבל בכמויות.

קצת סינון, בטח
ותמיד התקווה -
שמישהו יתעניין
בכל הזבל הזה.

לפעמים זו מילה
או תחושה
או חוסר תחושה -
מין אדישות שכזאת,
שמעוררים את הדחף
לכתוב.

אפילו בלי וורד,
ישר לבמה.
זבל בכמויות שזה לא יאומן.

ולא,
אף אחד לא מגיב,
לרוב.
אחרי הכל מה יגידו?
איכס, מגעיל?
לא מנומס -
מזבל עדיף להתעלם.

אבל יש את המילה,
או התחושה,
או הריקנות -
והרצון למלא אותה ב-
משהו.
אפילו זבל.

לפני וורד, ישר לבמה, למרות הכל.
סוג של אימפרוביזציה. סוג של ווידוי.
ממילא אין קהל לזבל.

[אולי זו הבמה הלא נכונה?]