"אתה לא יודע מה אתה מפסיד עד שאתה לא מבצע".
היא צחקה והביטה בעיניו,
סה"כ צניחה חופשית הוא חשב.
אבל הפחד לא החל כאן,
הפחד החל עוד מזמן, אותו פחד ששיתק.
שנים שהוא חי את הרגע
חי אותם עד תום, חי את חייו של אחיו
שישן שם מידי לילה בחדר השני,
גם הוא חי את החיים שלו עד שיום אחד הם נחתכו בשניה.  
הוא היה הגדול, הנערץ, דמות המודל.
היה בכל העולם, יצא עם הנשים היפות ביותר.
כיום כל מה שנותר מההרפתקן חסר המעצורים זה ילד עצוב, משותק
בחיים.
היה מביט בו בהערצה, נוסע איתו לטיולים.
לומד את החיים דרך משקפת.
ילד מעריץ, מעריץ את האח הגדול.
יום אחד כל זה נגמר, המצנח לא נפתח, האדמה היתה קרובה.
שנה הוא ישב ליד המיטה שלו,
מספר לו סיפורים,
תולה את תמונותיו מטיוליו מסביב למיטתו.
"אתה בבית אח שלי, בקרוב אתה חוזר".
10 שנים הפרידו ביניהם.
הוא היה הקטן, ההוא גדול.
רק איתו הרגיש שייך.
מעולם לא היה מוכרח להשתנות או לשקר,
היה הוא ולא אחר.
התמונות הראו אותו חי.
באנג'י בניו זילנד,
שחייה עם דולפינים בתאילנד,
אהבה ראשונה בארה"ב,
נשיקה ראשונה בשאנז-אליזה.
החיים שכולם רצו.
החיוך שבו כולם נכבשו,
הנער התמידי שחייו נקטעו בפחד משתק.
הוא חזר לעצמו עם השנים,
אך אחיו עדיין היה בבית החולים.
הוא לקח על עצמו להמשיך את חייו,
לחיות בכל יום כל רגע כל מצב,
הוא עזב הכל ועלה על הטיסה הראשונה,
חי את התמונות במציאות.
מצטלם עם כל תמונה במקומה,
חוקק את שמו על כל סלע וקיר.
קרא את ספריו,
לבש את בגדיו,
הוא רצה לחיות את חייו.
הבטיח לו שהוא יחזור אחרי שהוא ישלים את מסלולו,
הבטיח שאת הפחד ינצח.
החיים המשיכו,
המצב לא השתנה,
עדיין אותם מכשירי הנשמה.
ידיו היו קרות,
ליבו פעם בקצב,
על האוורסט עלה, את תמונתו שם ראה.
בים הוא שט,
ליבו געש עם הגלים,
הוא גילה נשים,
גילה אהבה,
אך לא רצה את הרגע הבא.
הוא פחד לראות אותו שוב,
שוכב לו שם במיטה,
בחדר לבד אך מלא אהבה.
הוא שלח מכתבים, תמונות, סיפורים.
ההורים שם ישבו,
הם היו בוכים.
הפחד לא נעלם, רק שיתק וגעש בכל מגע בכל מבט.
עדיין צעיר וכבר זקן.
החיים לא היו מחייכים.
הוא לא חזר כל עוד לא היה שיפור.
היה בברזיל, פרו, מקסיקו.
שלח מכתבים אך לא היו שינויים.
כבר עבר את יפן ורצה לחזור,
אך הבטיח את המחזור לסיים.
הוא הכיר אנשים,
ראה חיים שונים,
ראה את העוני, הקושי והמחסור,
אך בלב זכר רק אותו.
על המטוס הוא עלה,
תמונתו ביד אחת,
הפחד בשנייה.
הוא טילפן הביתה,
ביקש לתת לו לשמוע.
הוא סיפר לו על מעלליו,
את טיוליו על סיפוריו,
קיווה לשמוע קול או שינוי אך, השקט קרע את האווירה.
הוא בכה ולאחיו ירדה דמעה.
על המטוס הוא עלה,
הפחד שיתק אותו,
את המצנח הוא קיבל,
ואחיו עימו בכל הדרך.
שניהם קשורים
בפחד ובשיתוק,
שני האחים.
הוא חזר לעצמו,
נזכר במילותיה.
הוא לא יפסיד, הוא הבטיח.
הוא עצם את עיניו,
פרש את ידיו
וקפץ אל החופש.
ליבו רעד,
עורו סמר,
אך הוא הבטיח.
הוא קפץ במקומו,
הוא דאג לשלומו,
הוא זכר מילותיו,
הוא חיי את חייו.