נסיך הקרח קונה לי שבבים קפואים בטעם אפור
הולכים יד ביד, הדם הופך למצגת עור סגולה.
"אני אוהבת אותך" אומרת בחריקת שיניים
המינוס פה הוא מינימום מאתיים.
מחייך חיוך ילדותי, מצמוץ קל ממנו משיר פתיתים לבנים,
ורגעים אלו הופכים לקסומים.
הלילה לובש שחור ואנחנו פורשים סדינים על עננים זועפים,
הוא מישיר אליי מבט ובנגינה חרישית אל תוך הליבה של אוזני
הוא לוחש לי מילות אהבה שקופות.
אז אני מחבקת אותו מאושרת, עוד שכבת קרח מתווספת.
נסיך הקרח שלי לבן וטהור, הוא מאוהב בי ובעיניי הוא גיבור,
אך יש כאלו רגעים, שקטים חטופים,
שהקור בו מנגן לי על העצבים
ולאט מעט מפשירה, אדים מתפרצים בשובבות עדינה,
קצות האצבעות קמות לתחיה
והחום עולה לקומה השנייה
פוסע בצעידות קטנות עד למעלה השפתיים.
חמות ולחות תחושת תאווה גוברת ומתקרבת
נושפת נשיפה חמימה לכיוונו
וקצה שערתו מקריצה דמעה של הפשרה.
חרדה. זה כבר יותר מדי
חייבת להישאר אתו קפואה אחרת תהרוג אותו הנשיקה,
נכנסת לעצמי קודרת, אצבעות הרגליים מאבדות תחושה,
הנה עוד שכבה מטפסת מקררת.
אדום הופך כחול,
ושוב קמים לתחיה,
מחליפים מבטים מלאי חיבה
הוא שולח לי חיוך סתווי, אני והוא ביחד זה הקוטב הצפוני. |