"סלחי נא לי, קו 31 כבר עבר?"
"מה?"
"קו 31 - האם הוא עבר כאן?"
"אה, לא".
"וכמה זמן הינך ממתינה בתחנה?"
"איזה עשר דקות".
"תודה לך".
"שיואו, איזה עצבים! נשבר לי כבר מהאוטובוס הזה!"
"אתם הצעירים, אין לכם מעט הסבלנות לדבר וחצי דבר".
"לא, אני מאחרת לעבודה".
"בכזו שעה, במה עוסקת את אם אפשר לשאול?"
"אני ממלצרת. יש לי משמרת ערב. גם את?"
"סליחה?"
"התכוונתי אם גם את ממהרת לעבודה?"
"אבוי, מאחר ואינני ממלצרת... מלצרתי פעם אחת, בנעוריי, אך
הדבר לא כל כך צלח. את מבינה, אני אדם חושב ודיי חולמני. לא
היה דרוש הרבה מצעקותיהם של הלקוחות הלא מרוצים כדי שאבין שאין
זה בשבילי..."
"אה, כן, הם יכולים להיות חארות של ממש. יש לך איזה עשרים
קליינטים במסעדה אבל אם הנבלה לא קיבל יחס אישי בשנייה שצעק
'מלצרית' אז מצידו כל העולם יתהפך והוא חייב לראות ת'מנהל".
אבל אני רק זמנית, חייבת את הכסף".
"לא חשבתי על זאת כך. אני בכל אופן כבר סיימתי לעבוד להיום,
נוסעת לפגוש מכרים בקניון".
"אז מה את עושה בעבודה?"
"אני עובדת בספרייה העירונית".
"אה, ספרנית?"
"אכן, יש לי דפוס עבודה שגרתי ורגוע, עם בונוס נאה של הספק
קריאת מספר ספרים בשבוע".
"שיואו, מה יהיה כבר עם האוטובוס הזה?!"

"סליחה, הפרח בגני, רוצה לטעום ממטעמי?"
"לך תרעה בשדות אחרים!"
"יאללה, גם כן פרח..."
"תעשה לעצמך טובה ותתחפף מפה לפני שתמצא את עצמך עמוק בתוך
איזו וואזה!"
"הוי, הצעירים של ימיינו לא שומרים בלב דבר. לעיתים אני מוצאת
עצמי מקנאת. אמנם קצת היית קשוחה עם הבחור, אך יש בך גם מן
המשוררת..."
"חחח... תודה. או, האוטובוס סוף סוף בא".

"זו כרטיסיית נוער, מקווה בשבילך שיש עלייך גם תעודת זהות"
"למה לך להסתבך עם זו הנערה?"
"מה את מתכוונת?"
"היא מתכוונת שהינה התעודה שלי וכדאי שתזיז כבר את העגלה למה
בגללך כל היום שלי ושל כולם פה הולך לעזאזל!"
"אוקי - בלי להתרגז ילדונת, תכנסי".
"ומה איתך עלמתי?"