ניסיתי למצוא כשרונות אבודים,
ניסיתי לצלם.
אימצתי את הפתגם - "תמונה שווה אלף מילים"
ויצאתי לקרב.

אפוד מהודק היטב על חזי המתגאה,
מימיות מלאות במי דמעות מלוחים,
וקסדת חלומותיי הנכספים,
כולם מסודרים היטב וממתינים בדריכות,
שאקפוץ אל המשימה בלב שלם ואחזור עם יצירת חיי.

התבוננתי מהצד,
ניסיתי לאמץ נקודת מבט נוספת,
ולעזוב את המילים,
שימשיכו לבד את מסען הארוך,
ויחפשו כותב אחר בין השבילים.

כל תחילת שבוע הן ניסו לחזור,
שלחו מכתבים על נייר צבעוני וריחני,
על געגועים ותקוות,
וסיפרו קצת על השבילים,
שבילי מסען הריקים.

ואני, המשכתי לנסות,
תמונות שקיעה וזריחה,
תמונות נופים ירוקים,
תמונות אנשים יפים,
ילדי סילואטה שחורים, מחפשים מחבוא מהגשם.

והן המשיכו לקרוא לי,
אהבת חיי,
המילים.

הן כתבו את שיריי על נייר מכתבים,
הן הזכירו לי את שהספקתי לשכוח ולמסגר.
הדמיון קסום יותר מכל מציאות מצולמת.