מוש בן-ארי ברבע לחמש בבוקר ואני לא יכולה שלא להתגעגע אליך,
כשמישהו במועדון מזכיר לי את הילד שאתה ואני רק רוצה לשלוח
הודעה.
אתה בטח ישן הלילה, שוב, עם מישהי שהיא לא אני.
זה באמת משנה מי היא?
אף פעם לא היינו במסיבה ביחד...
ואני קופצת לצלילי אינפקטד, חצי מתגעגעת לשישי אצלך בפוך.
אני מתמכרת לזמרים ששרים שיש לי משהו עצוב בעיניים, ומאשימה
כרגיל את כל העולם חוץ מאת עצמי, כשבעצם מזמן הייתי צריכה
להפנות את האצבע המאשימה אליך.
חשבתי שאתה מכיר אותי וסמכתי על המילים היפות שלך שעטפו אותי
בלי סוף...
שלא תהיה מסוגל לפגוע בי ולהסתכל לי אחרי כן בעיניים.
אולי הסטת מבט ולא שמתי לב?
אולי שוב התעוררתי מאוחר מדי כדי לשכוח שמציאות הפכה לחלום
ומשהו נגמר.

ואני? אני בכלל טוענת שזה אשמת אריק ברמן, או, או יותר נכון
עברי לידר.
או הזמר ההוא מהרדיו שלא מפסיק לשיר בגלגל"צ, שאם הוא רק היה
יודע שזה היום האחרון...

אני שרה אליך.
אולי רק לאור העובדה שאתה לא שומע אותי...
אולי מעולם לא ניסית להקשיב וסביר להניח שזה מה שגרם לי
להישבות בריח...
לפעמים הכי הגיוני לרצות מה שאין או כמיהה כנה למה שהיה והלך
לו.
אולי הרצון לנצח כנגד הסיכויים.
כנגד ההיגיון.
ובעיקר כנגד הרצון האמיתי שלי.
אז אני לא ישנה טוב בלילות כמו פעם, ולא זוכרת מתי בכלל נגמר
ה"פעם" הזה ומתי התחלת אתה.
ולפעמים ברחוב, כשאני בלי משקפיים, הלב יחסיר פעימה כשמישהו
ילך עם הצעדים שלך, ואני אמהר להביט מאחורי הכתף וארגיש מטופשת
כשאראה פרצוף אחר ואזכור כמה אתה רחוק.
ואולי, אולי בעצם גם אתה מרגיש שהלכתי לך לאיבוד ומחפש אותי
במגע זר.
לא מתמכר אף פעם.
אולי רק לגעגוע...

חיבוקים הם דבר הניתן לויכוח.
הקרבה הבלתי נדלית הזו ממסה בי משהו כל פעם מחדש.
ואשליית התחושה, שזה רק שנינו ואף אחת לא הייתה לפני או תהיה
אחרי.
מן הסתם...

אולי באמת לרגעים, גרמת לי להרגיש שזו רק אני,
והייתי יכולה להכריז בלב שלם מול כל המעוניין לשמוע,
שזה רק אנחנו.
אבל אני לא יכולה עכשיו להתקשר ולהכריז געגוע.
אולי מפחדת שבכלל לא תענה ורק השיר הזה שלך שעדיין מתנגן לי
בראש ימלא את כולי מחדש בצפייה לקול שלך שכלל לא יגיע...
לשיחות כנות על שדים וחיוך אמיתי באמצע הלילה.

כבר שכחתי מה הטעם שלך כשאתה מנשק.