אתה תחפש אותי,
מאחורי הסיבוב,
מאחורי הפינה,
באמצע הכיכר,
מתחת למשאית,
עם צלעות מרוסקות
גב ובטן מחוברים יחדיו אל האספלט.
אתה תחפש אותי,
פקוחת עיניים,
משתאה.
כל כך הרבה דם
שכבר לאנשים המצטופפים במעגל סביב מתחיל לכאוב.
הכאב שלהם ישתחווה לשלי ובאופן מבזה
כולם ירימו ידיים אל פה
ובעיניהם הלחות יגידו,
כמה חבל, כמה טרגי.

הפרמדיקים יניחו אצבעות לבנות
על עורק ראשי
יקבעו כי אינני עוד.
יכסו כמו ילדה קטנה,
שמפחדת מהחושך,
יבקשו מחילה,
וייסעו.

הדרך תהיה קצת מטלטלת,
והצלעות המתנגשות ישמיעו קולות פצפוצים עדינים.
הם לא יפעילו את הסירנה.
הם לא יעלו על מדרכות,
שהרי
המוות
מפלס לעצמו דרך.

תרכין ראשך ותפנה מבט,
תרוץ.
כמה דמעות בודדות מספיקות להציל את נפשי,
אבל גם את אלה לא תחלץ למעני.

את הבוץ בנעליך לא תטרח לנקות במחצלת שבכניסה,
רק תשתהה לרגע ותחשוב
איך לא הספקת לעצור.