ואני עבד לעצמי.
בין כל הפחדים מהצלחה ועד כשלון אני נאבדת בין מבוכי השקרים של
אויביי. קלשונות של שנאה ננעצים לי בעורף ואני הולכת איתם
בדרכים שמתעקלות לכיוונים יפים.
אני עוד אמצא את המנהרות שחפרו בשבילי ואלך בהם כמו מים בימי
שלכת, נסחפים לכיוונים ידועים מראש מרוב טשטוש של חזיון
מעורפל.
הרים של הרס נערמים אצלי ביומן ואיך מעלימים הרים אם לא רק
מתעלמים מקיומם בצידי הדרך.
ואין טעם לנקום באויביי, כך מסתבר, אחרי שנים של נקמה מתמשכת
והתוצאות בלתי הפיכות. הצלקות הן הנצח שנשאר מהלך לצדי בימים
של תפילה, מבכה את כל מה שנעלם ומגיע במקום הריק.
ואיך אמלא את הריק - אם נצח אינני צריכה? אני גם לא יודעת איפה
הרצונות שלי מתחבאים ממני, או שמא אויביי לקחו את הרצונות שלי
לעצמם. כמו שדים נדכאים שננעלים בכלובים של אלו אשר לא רצו
להיות בו. ואני רואה את השדים האלו, מחכים לי בכל מקום מואר
היטב, מקווים לאדרנלין שיצוף בדם ודמי שניגר מהצוואר הפצוע
שלי. ואיפה כל אותם סורגים שבניתי לעצמי במשך שנים מתוך זכרון
של חיים קודמים שידעתי שיצוף לתודעה ולגשמיות שלי אם לא אעשה
כך. כל הברזל נמס והתפורר בגלל החום של שנאת אויביי, כאילו
מדברים אליי בשפה שאני לא מכירה.
ואני עבד, כולנו עבדים של מוות אם רצוננו לחיות, למקורות כל
הרע בעולמי המראות שלי.
ואני עבד לאויב הכי גדול שלי. |