אפשר לשמוע את הציפורים בבוקר,
אפשר לראות את הפרחים האדומים,
אפשר להרגיש את הדשא בין האצבעות,
אפשר לנשום אויר צח שממלא את הריאות.
אפשר,
אבל לא,
שם, הכל ריק מהכל,
ופתאום צפים כל האנשים,
בים שחור של דם ועצב,
דמעות מרות,
אבל אסור לבכות,
אסור,
כי רעב הגוף,
לפת לחם יבשה,
לכף מרק מצחין,
אבל הגוף, הגוף בכה.

שלדים,
עור ועצמות,
יחפים בקור השלג,
אין פרחים,
וקר,
הרכבת משמיעה קולות מחרידים,
כאלה בראש נחרטים,
שנים על גבי שנים,
לא עוזבים,
לעולם.

גדר גבוהה,
תיל חד,
אל תנסה לברוח,
כי ירו בך מיד,
בן אדם כמו חיות,
נאבקים כשהמוות,
קורא להם,
שוכבים בתוך ערמה של מתים,
רק כדי לשרוד,
לא,
אי אפשר לצאת שפוי,
אם שרדת,
הנפש פגועה,
לעולם לא ישתנה,
הכל כואב,
רק ששוב לא יקרה.

לחם בכיסים,
לאכול מהר מהר,
שלא יקחו,
שלא יעלם.
שלא תהיה רעב לעולם,
שלא תראה גופה,
רזה מדף,
ודמעות לה,
זהב.

ולא נותרו חיים,
רק מתים שבקושי נושמים,
מתחבאים,
מהרוצחים ה"אנושיים",
פראים דמויי אדם,
מכים בשר ודם,
עור ועצמות,
גופות.

שירים עם משמעות,
של כאב.
מילים המספרות,
חיים טובים יותר,
הרי רק קשה
ואין טיפת אור,
רק זרקור ענק,
מאיר על שלדי המחנה.

תכתוב מכתב,
ותספר,
לאהובים הרחוקים,
שאולי כבר מתים,
הרי הכל לא ברור,
לאן נעלמו אותם,
6 מיליון אנשים,
שלדים יהודיים,
רעבים למים נקיים,
רעבים לשמיכה חמה,
רעבים למשפחה.

חיים בין המתים,
מתים בין החיים,
ואין לדעת מה עלה בגורלם,
ואין לדעת מה עבר בראשם,
כשראו את בני המשפחה,
שכובים על הרצפה,
ובטיפת הדם האחרונה,
שוכבים.
ואין אפשר לנשום,
ואין אפשר לדעת,
מה גורלה של הרכבת,
האם היא מובילה למקום נפלא?
האם היא מובילה לדלת המוות,
כן,
לשם היא מובילה.