שלום רב קיטי,

בודדה ומאוכזבת אני מהעולם הזה,
אין לי עם מי לדבר ולספר את האמת,
רע לי כאן, וקשה,
מרגישה נורא.
הייתי צריכה לברוח כי רצו להרוג אותי,
רדפו אותי ואני מרגישה נורא,
לא מצאתי חברים אמיתיים לגמרי,
ונותרתי גלמודה.
כל הדקות שעוברות,
מרירות מפעם לפעם.
והדמעות זולגו בקצב קבוע,
הכאבים לא נגמרים,
ואני חלשה.
יש לי הרגשה רעה,
משהו עומד לקרות,
אולי אני בסכנה,
אולי מישהו אחר.
אבל קשה לי,
לא נעים לי לפתוח את עיניי בבוקר,
לא רוצה עוד,
מספיק לי,
לא יכולה יותר,
רוצה שיפסק.

אם רק היית חייה עכשיו,
הייתי רצה ובוכה על ברכייך,
מחבקת אותך ומצטערת,
בטח היית כותבת,
עיתונאית, כמו שרצית,
לא מנסה להשוואת אותי אלייך,
את סבלת כל כך,
ואין סיבה הגיונית,
אני מצטערת,
כל כך מצטערת,
לא היית צריכה לסבול,
וגם לא כל ה-6 מיליון,
אף אחד מכם לא היה צריך לסבול,
ולא כל המיעוטים האחרים,
אתם הייתם כל כך טובים.

וברגעים הכי קשים,
פורצת בבכי חסר תקדים,
כי אין כבר כוח להחזיק,
אני מצטערת,
שלא פגשתי אותך,
כל כך מצטערת שלא ראיתי אותך,
ולא שמעתי על הסיפור הקשה שלך,
אני מצטערת סבא,
אני כל כך רוצה,
ובעיקר עכשיו,
שאני פתאום קולטת,
שהיית שם,
ונלחמת,
כאבת,
והתעללו בך,
ואני מצטערת,
שלא הייתי שם,
כדי לסבול במקומך,
כי למרות שלא הכרתי אותך
אני יודעת,
כמה נפלא היית,
ועזרת, הצלת,
ונשמת אבק.
אני כל כך מצטערת,
שכולם סבלו,
ואתה סבא,
שלא ראיתי,
לא שמעתי,
לא הכרתי,
אליך,
אליך אני מתגעגעת.