לא ברור לי מי האידיוט שהדביק לי את הכנפיים האלה לגב.
אני ממש לא מבין איך הוא חשב שאני אצליח למצוא לעצמי חברים,
ולהיות כמו כולם,
כשיש לי כאלה כנפיים ענקיות מאחורה.

אני זוכר את הפעם היחידה בה העזתי להציע לבחורה לצאת איתי.
כנראה עמדתי בכזאת זוית שהיא לא ראתה שיש לי את הגידולים האלה
מאחורה.
אז היא הסכימה, וכשאני הסתובבתי, היא פלטה כזאת צעקה שכולם
חשבו שגנבתי ממנה משהו.
התחלתי לברוח, ואז שוב קרה לי הקטע המביך ההוא כשהכנפיים לא
עוברות בדלת.
בקיצור, כאלה מכות לא קיבלתי בחיים.

אפילו כשהייתי קטן, אני זוכר כמה שהטריד אותי שיש לי כנפיים.
כשבכיתי לאמא, היא סיפרה לי שוב איך איזה אדון אחד בשם מר אל,
ניגש אליה לפני כמה שנים,
והציע לה להיות אם למלאך.
נו, באמת.
שנים האמנתי לסיפור הזה.
כמה שלא ניסו להסביר לי איך תינוקות באים לעולם,
אני עדיין האמנתי שלכל אישה, מגיע אותו האדון ומציע לה ילד.

לפני כמה ימים הלכתי לגן השעשועים שליד הבית.
אני אוהב לשבת לי ככה בשקט, ולראות את הילדים משחקים.
כרגיל, שמתי על עצמי שכמיה שתסתיר לי את הכנפיים.
זה גורם לי להראות גיבן, אבל זה עדיף.
בקיצור, היה מאוד נחמד. עד שהגיעו הביריונים של השכונה.
אחד מהם התחיל להרביץ לילד קטן. אני שונא לראות כאלה דברים.
אז נעמדתי, והתחלתי לנאום בעינים עצומות על אהבה, ואחוות המין
האנושי,
ועל היותנו אחים.
מרוב התלהבות, נפלה לי השכמיה.
וככה המשכתי להלל את רעינו, עד ששמתי לב, שאני לבד.
כולם ברחו.
ראו לי את הכנפיים, וברחו.

למחרת, היתה כתבה ענקית בעיתון ארצי על התגלות מלאך בפני שניים
מהפושעים הגדולים בצפון.
בעקבות ההתגלות, הם חזרו בתשובה, וכבר החלו במתן צדקות, ועוד
מעשים טובים.
נו, ראיתם מופרעים? מלאך! לא פחות ולא יותר.
אותי הסיפור הזה הצחיק נורא, אבל כנראה שאני הייתי היחידי.
כל האחרים כבר ממזמן יושבים לי בסלון עם רשימת בקשות כולל
נימוקים, נסיבות מקלות ופרשנויות.
אז עשיתי מה שכל בן אדם שפוי היה עושה.
פתחתי בשקט את החלון וברחתי החוצה.

לא שזה עזר בהרבה.
עד שהגעתי למכולת, מאתיים מטר מהבית, כבר היתה איתי עדה שלמה
של מאמינים.
היתה שם איזו אחת שחשבתי שהיא הנורמאלית היחידה כי היא צעקה
לכולם שיתרחקו ממני, ויעזבו אותי בשקט, ושהם עושים טעות מרה.
הסתובבתי להודות לה כשהתברר שהיא בכלל בטוחה שאני שליח השטן
שנועד להטעות את זרעי אברהם לדורותיו. ולא רק זה, אלא שאני
מסמל את קיצו של העולם, ואולי השמדתי תעזור למנוע את בוא הקץ
הנורא.
ממש מופרעת.
מה שמוזר זה שלאט לאט היא צברה לעצמה תומכים.
תוך שעה, העדה שלה היתה בגודל העדה שלי.
אז התחלתי לרוץ, והפסקתי רק כשהייתי רחוק, רחוק מכולם, ובקור
רוח החלטתי שאם אני אלך לישון,
אז עד שאני אקום, בטח הכל יעבור.

כשהתעוררתי, כבר היה ערב.
בזמן שישנתי, איזו ציפור כנראה החליטה לקרוא לכל החברות שלה
לאסיפה כללית בדיוק מעל הראש שלי. אחרת אין לי הסבר לכמות
הגללים שיש לי על הבגדים.
בבית כבר התנקתי כמו שצריך. פתחתי את הטלוויזיה בשביל לראות
קצת מה קורה בעולם.
על כל המרקע הופיעה תמונה שלי.
החדשות הטובות הם שכולם שכחו מכל הויכוחים, אי ההסכמות, והאיבה
שהיו קודם.
החדשות הרעות, שעכשיו כולם מתווכחים רק על נושא אחד.
עליי.

מפה המצב התחיל באמת להתדרדר.

העולם נחלק לשניים.
אלו שהאמינו בהיותי מלאך,
ואלו שהאמינו בהיותי שטן.
שתי קואליציות ענקיות קמו, ויצאו להוכיח בכוח החרב את היותם
צודקים.

המלחמה היתה נוראה.
לא היתה מדינה שלא השתתפה בה.
לא היתה עיר שלא הופצצה.
לא היתה משפחה שלא איבדה קרובים.
שרד רק קומץ קטן. אחוז קטן מהמין האנושי.

אולי הם באמת האמינו שאני מסמל את קץ העולם.
ואולי הם עדיין מאמינים בכך.
אבל אני הייתי רק הסימפטום, והם היו המחלה.
והאקדח שמונח כאן לידי יוכיח את זה אחת ולתמיד.
לכולם.