את עוזי אני מכיר לא מהיום.
בעצם, "מכיר" זאת אולי מילה חזקה מדי כשמדברים על עוזי.
אף אחד לא ממש מכיר אותו, הוא, כזה, מופנם. לא מדבר הרבה.
לפעמים הוא עונה על שאלה ששאלת לפני כמה רגעים וכבר שכחת ממנה
לגמרי.
מצב קצת מבלבל, ללא ספק.
הוא בכלל מוזר. מסוגל ללבוש אותם בגדים במשך שבוע שלם, ואחר כך
לזרוק אותם לפח.
אני די בטוח שהוא לא מודע לקיומה של מכונת הכביסה.

יוצא לי לראות אותו לפעמים, בתור לקולנוע.
הוא תמיד הולך בימי שלישי, להצגה של תשע בערב, אולם ארבע.
לא משנה איזה סרט מוקרן שם, עוזי צופה בו.
ניסיתי פעם להבין את הקבעון הזה שלו, אבל תשובה שלא הבנתי בכלל
הבהירה לי שחבל על הזמן. אני גם לא אבין.

אין לו משפחה, לפחות לא כזאת שאני ראיתי, ולא ראיתי אותו אף
פעם עם חברים.
למעשה, ככל הידוע לי, אני הבן אדם היחידי שמדבר איתו.
לדבר עם עוזי זאת מלאכת מחשבת. אסור לשאול אותו על עצמו שום
דבר.
הוא פשוט יסתגר, ובזאת תגמר השיחה.
עדיף לומר איזה הגיג בנוגע לחיים, להמתין שיחזיר הגיג משלו,
וכך להמשיך.
לעולם לא לשאול אותו למה התכוון או להתייחס ישירות לדבריו. זה
גורם לו לאבד עניין.

הוא גר לבדו, באיזו דירה בבנין סמוך לשלי.
מעולם לא הוזמנתי אליו, והוא, מאידך, אף פעם לא נעתר
להזמנותיי.
את שיחותינו אנו מנהלים ברחוב, יושבים על ספסל, או תוך כדי
הליכה.
כשהוא נרגש, אני חושב, הוא מצית סיגריה.
הוא מעשן אותה באיטיות ומדבר רק כל עוד יוצא עשן מפיו, כמו
איזה דרקון עתיק.
לא שכרונולוגית הוא כל כך זקן, אבל זאת התחושה שנוצרת אצלך
כשהוא מדבר איתך.
כאילו הוא כבר ראה הכל. כאן, שם, בכל מקום.

ידידה שלי ראתה אותו פעם, היא חשבה שהוא חמוד. מרוב תדהמה,
כמעט שהתפגרתי.
ניסיתי להסביר לה שהוא שונה, ואחר, ושחבל לה אפילו לחשוב על
זה, אבל היא שתקה וחייכה.

למחרת, מבעד לחלון, ראיתי אותה ניגשת אליו.
הם ישבו על הספסל, ושתקו. לא ראיתי אותם מדברים, או נוגעים,
אבל יכולת לראות שהם ביחד.
פתאום הם קמו, כאיש אחד, והחלו ללכת לכיוון הדירה שלו.
בקיצור, מאז לא ראיתי את שניהם.
השכנה הרומניה ממול טוענת שהם נסעו לברזיל, קנו פיסת יער גשם
שעמד להכרת וגרים שם.
שכנה אחרת מתעקשת שהוא רצח אותה או שהיא רצחה אותו, והכל בגלל
איזו ירושה ענקית שהוא קיבל או עמד לקבל.

אני לא מפסיק לחשוב על זה.
ניסיתי למצוא את הדירה שלו אבל אף אחד בבנין שבו הוא גר לא שמע
עליו בכלל.
עכשיו כבר ממש אין לי חשק לצאת לרחוב.
אני יושב כל היום בבית, מעשן ובוהה בקירות.

לא יודע אפילו מה עובר לי בראש, סתם רסיסי מחשבות, לא משהו
מוגדר.
ניסיתי להבין מה קרה שם, ולאיפה הם נעלמו, אבל אני כבר לא יודע
מה לחשוב.
אני יודע רק דבר אחד. החבר הכי טוב שלי נעלם.
והכל בגלל שהוא מצא מישהי שידעה לשתוק יותר זמן ממנו.