24.3.2007


לילה לא מאמינה בגלידה.
גם לא בשוקו ומרשמלו, בוויסקי של לבד, בשירים גסים על מפרקי
הדפים.
אז היא מנחיתה עליי רגליים עירומות
מהבטחות ומקריאה לעצמה הורוסקופ
מהשבוע שעבר, לוגמת טרפנטין מכוסות שבורות של יין וממלמלת
הכל יותר מדי מטאפורה מחורבנת, וכל ה
דימויים צפופים נתקעים לה בין השיניים, מתפתלים כשלילה
מחייכת.

לילה לא מאמינה בגלידה.
היא מסתירה בחצאיות קצרות את החריצים בידיים
ברגליים בנשימה
ומלקקת את השפתיים מהר מהר, צוללת אל
בין החריצים הדקים ומסדרת את הרגליים והידיים בערימות קטנות
וגפיים בתורים סותמים את הפתחים
כמעט.

אור ואוויר מגיעים הכי בשקט, לילה
מסננת ומדביקה את העפעפיים בזהירות במעברים שנותרו.
לפעמים מישהו עוד דופק בדלת של לילה, היא אומרת
החושך פולט אותו והוא מוצא אותה, אפילו כאן, אפילו
בין החריצים. ולילה קטנה קטנה כמו עובר כמו כדור שלג והוא
מוצא
הוא תמיד מוצא. אז היא צורחת וצורחת עד שמישהו מסיים ו
הולך לבוקר רגיל ברחוב רגיל בעולם של אנשים רגילים שלא אוכלים
ילדות קטנות.


תמונות עצובות הן כמו שמשות קטנות
צריך
לעקור
מהשורש.