משתלחים אנו בכל דבר.
צווחים על הנעים והמוכר.
משחררים כעס על משהו לא קשור.
אנחנו בהירים?
לעצמנו אולי,
אך רק למעטים הכל באמת נראה ברור.

כפלי מצח חושבים איך רק להרוס.
עיננו השלישית מחפשת איך הכל לרמוס.

את עצמנו אנו מנשלים מהזכויות,
לחיות.

האטמוספירה אנו מנקבים.
קרינה וסרטן לעצמנו אנו שולחים.

העצים כורתים,
הופכים הכל למדבר.

קרחונים תכולים מופשרים,
את העתיד הקרוב אנו מציפים.

חוצבים אנו את מחצבי העולם,
ומשאירים בורות ולא ממלאים אותם.

אבוי לנו כשיבש ים המלח!
אז יפער הבור הגדול,
ולנו לא יישאר דבר פרט לשכול.
יבקרנו השאול!
לא יהיה לנו המלח לשלם לחיילים,
ואנרכית אמת תפרוץ בין האנושיים.

נבלע אל תוך עצמנו,
כי הרסנו את עולמנו.

אקולוגיה ששווה מאום.
לא יישאר כלום.