שבעה חודשים וחצי חלפו עברו ביעף.
הדמעות שממלאות את עיניי הן אולי עדות אילמת לכך שאני לא
מסוגלת עדיין לעזוב. ויש גם את העדות שאותה אתם שומעים
ממני...
יש מליון סיבות לכך, אני יכולה רק להתחיל למנות.
אבל כלום. ממש אין שום דבר בעולם הענק והמלא הזה שיוכל לשנות
את העובדה שפה גיליתי את סוד האושר.
כן, אני. אפשר לומר שרב חיי הייתי אומללה ועסוקה בלאמלל את
עצמי. וכשהגעתי לפה פתאום הבנתי שזה נורא. נורא ואיום לחיות
חיים שלמים ככה, להרגיש ליד ולא בתוך. לראות את האושר ולא
לגעת.
מה יש פה שאין שם?
אם הייתי יודעת, הרבה דברים כבר הייתי משנה.
אני מפחדת. אלוהים, כמה שאני מפחדת. אני יודעת שאני חוזרת
לישראל. אין לי מה לחפש בגלות. אבל ישראל כל כך מאיימת וקשה.
ואני שם מרגישה כל כך בודדה, ופה לא. זאת אומרת, מרגישה בודדה,
אבל הבדידות הזו לא מפריעה לי. זאת אומרת, היא כן, אבל אני לא
שמה לב, כי יש כאן כל כך הרבה טוב.
היום קמתי מוקדם כי אחותי וגיסי שביקרו אותי ביומיים האחרונים
נסעו לשדה התעופה. ליוויתי אותם לאוטו השכור, עזרתי להם לסחוב
את כל המזוודות שהעמסנו עליהם. והייתי אדישה. אדישה נורא.
וכשהיא צילמה אותי בוידיאו לילדים אמרתי להם כמה אני מתגעגעת,
והרגשתי באמת, אבל זה היה רחוק ממני. מתגעגעת ומתה לראות אותם,
אבל זה לא כואב כמו שזה היה בהתחלה. וכשהיא עלתה על האוטו
והסתכלה עליי מהחלון ונופפה לי, פתאום התכווץ לי הלב. פתאום
כאב לי נורא. כמה שפתאום התגעגעתי. אני לא יודעת למה. כי חוץ
מהאנשים שאני אוהבת כל כך, שגם הם עושים לי עצוב הרבה פעמים,
לא היה לי שם טוב. לא היה לי טוב. טוב לא היה לי. לא היה לי.
הייתי עצובה, ולא היה לי טוב.
ופה לא.
פה טוב לי כל כך. אני כל כך אני פה. אני יכולה להיות הכי אני
בעולם, וזה מצחיק אנשים, וזה נראה להם מוזר, אבל הם מקבלים
אותי כמו שאני ככה. בלי לשפוט, בלי לחפש מה לא בסדר. ככה.
מקבלים.
זה נשמע אנוכי שאני רוצה להישאר רק כי טוב לי פה. אבל זו לא
הסיבה היחידה, זו אחת מהסיבות. טוב לי פה כי אנשים רוצים לקבל
ממני מה שיש לי לתת להם. הם כל הזמן מבקשים עוד. ללמוד עוד,
לדעת עוד. להתקרב עוד. העיקר לא להישאר בבדידות והניכור של
יהודי בניכר.
ישראל מחכה לי כמו ענן. אני אוהבת את הארץ הזאת. את הנופים,
האנשים, התרבות. אני מתגעגעת. כמה אפשר לחיות עם הגרמנים בלי
להיות מתוסכלת מחוסר חוש ההומור, מהיקיות המרובעת? אני שומעת
עברית, וכמו רדאר האוזניים שלי מזדקפות. כשאתה בחו"ל כל מה
שאתה רוצה זה לברוח מעוד ישראלים. אבל אחרי שבעה חודשים שכמעט
כל העברית שאתה שומע עוברת דרך חוטי טלפון או דרך מבטא שצריך
לפענח, כל מה שאתה רוצה זה איזה ישראלי נחמד שיגיד לך: אח
שלו!!!
אבל החיים שם מחכים לי כמו משהו חשוך. לחזור לתוך הקלחת, אל
תוך הביצה. לרתוח יחד עם כולם שם בפנים, להשתכשך כמו כולם.
לחיות על קצות האצבעות כי אין מקום לרגליים של כולם ולדבר כל
היום על החלום שלך, שאתה כבר יודע שלעולם לא יתגשם.
פה הכל יתכן. העולם פרוס לרגליך וברור לך שאתה יכול לנסוע לפה,
ולנסוע לשם. כל יום להיות במקום אחר ששם אף אחד לא מכיר אותך.
ולהיות הכי אתה שבעולם. לצרוח כשאתה רוצה. לברוח כשאתה צריך
בלי שירימו גבה. ואם אתה רוצה להפסיק לנשום לרגע, רק כדי לראות
לשניה אחת עולם שממשיך להתקיים גם בלעדייך, אתה יכול. ואם אתה
רואה הר שבא לך לטפס עליו אתה יכול. זה לא כמו בארץ שכל יום
אתה רוצה להספיק, ואתה יודע שתמיד יהיה מה שידחה את זה עוד
קצת, שם הכל לחוץ ודחוס ותמיד יש מה לעשות ומה להספיק ודברים
לרדוף אחריהם.
ואחרי שהם נסעו, אמרתי לעצמי שתכף אני אראה אותם שוב, שתכף הכל
נגמר, מצמצתי כדי להעלים את המליחות הקלה שעלתה שם וחזרתי
לישון.
וכשהתעוררתי, התעוררתי עצובה. עצובה כמו שלא הייתי כבר שבעה
חודשים וחצי. העצב ישב לי בלב כמו משקולת כבדה. העצב הזה תקף
אותי לא מוכנה. פתאום נעלם לי כל הכוח, כאילו הוציאו לי את
הפקק, כאילו היה בבלון חור. ופתאום הייתי צריכה ללכת לעבוד.
וידעתי שאני חייבת, ויש דברים שהם יותר חשובים ממני, דברים
גדולים יותר, שבגללם בעצם אני פה. אז סחבתי את עצמי איכשהו
למקלחת בתקווה לשפוך קצת מהכאב לתוך הביוב, קצת מהכובד הזה.
ולא הצלחתי. ישבתי מתחת לזרזיף המים החמימים שטפטף לי על השיער
ואל תוך העיניים, שהאדימו מיד, ואל העדשות שמיד עברו לרטט
וטשטשו את העולם, שהצטמצם אל תוך חדר מקלחת קטן עם וילון כחול
ונכנס לתוך הפה, עושה מגעיל מבפנים. פתאום חושבת איך זה שאני
פשוט לא יכולה להיות אחרת, איך יכול להיות ששבעה חודשים של רק
טוב לא יכולים למחוק את כל הדבר הזה שמוריד אותי למטה, הכי
למטה שרק אפשר. הדמעות פרצו מעצמן, ובכי מטלטל מילא את כולי.
כמה זמן לא בכיתי ככה. כבר אי אפשר לדעת מה יש יותר, מים של
מקלחת או דמעות של יאוש, יאוש מעצמי. למה אי אפשר להשתנות? למה
אני לא יכולה להיות רק שמחה, בלי מליון רבדים של אני שמסבכים
את העניינים?
וכשיצאתי והסתכלתי על עצמי במראה, הבן אדם שהפכתי להיות, זו
שאיכשהו למדתי לחבב בזמן האחרון, חשבתי לעצמי איך השחור שמסביב
לעינים מכער אותי, ואיך כל הנמשים מתחרפנים לי על הפרצוף
ומבלבלים את כולם ואיך השפתיים קטנות מדי, והכל מכוער מדי.
אבל עשיתי כמו שאני עושה כל יום, מתלבשת ומתאפרת. והיום פתאום
הבהב לי גם העצב הזה בעיניים, טשטש משהו בפנים. וכמה שניסיתי
לצחוק ולחייך, ולספר את הבדיחות שתמיד גורמות לכולם לחייך, הכל
היה תפל. לא מצחיק וסתם פתטי ועצוב. וגם כשחייכתי אל האנשים פה
שאני כל כך אוהבת הרגשתי את העיוות הלא טבעי הזה, הרגשתי שהלב
שלי לא נותן לי. מבחוץ רואים, אני יודעת מיד. טוב שישר שייכו
את זה לעייפות ולאחותי שנסעה.
וניסיתי להכריח את עצמי להיות שמחה וללכת לקניות, כמו שאנחנו
תמיד עושות, אבל אחרי חנות אחת איבדתי את כל הכוח. רציתי ללכת
לשתות שוקו טעים בסטארבקס, אבל גם זה לא יכולתי ופשוט סחבתי את
עצמי איכשהו לבד, ברכבת התחתית וטיפסתי הביתה, וכל אדם שעובר
נראה לי כאילו הוא צוחק עלי, כאילו הציניות שבחיים מציצה עלי
מכל פינה. וכאילו כל העולם צוחק ואומר כמה אני עלובה שאני לא
יכולה להחזיק את הראש מעל המים.
הגעתי הביתה וכל מה שרציתי זה לקבור את עצמי איפשהו. איכשהו
להזיק לעצמי, לצרוח, לברוח.
ואני כבר ברחתי. ברחתי רחוק כל כך, לא האמנתי שאני אעשה את זה,
ברחתי מהארץ. לגרמניה. לשנה!
כמה אפשר לברוח??? כמה רחוק אני צריכה לברוח? ואיך בדיוק, אני
תוהה, אתה יכול לברוח מעצמך?
אז מהתסכול, ומהעצב, ישבתי במרפסת וכיליתי סיגריה, למרות שאני
מנסה להיגמל, עכשיו שאני מאושרת אני לא צריכה אותן, והשתדלתי
להנות מכל שאיפה ונשיפה. ורק הרגשתי יותר עצובה. תהיתי איך
אפשר להחזיר את האושר שמילא אותי רק לפני כמה שעות, איך אתה
מפתה אותו להיכנס ולמלא את החושך והריק שמבפנים.
כשאתה עומד על פיסגת העולם ונושם אויר הרים צלול, אז הנפילה אל
תוך המערות ותחתית העולם כואבת פי אלף. ברור שמליון פעם תהיתי
אם יתכן שכל זה ימשך וימשך בלי להפסיק, ופשוט הכרחתי את עצמי
לשכוח את המחשבה הדפוקה הזאת ולהנות מכל רגע נתון בידיעה שזה
תכף נגמר, וכדאי רק להנות מזה כל עוד זה נמשך.
והלוואי שהטוב ימשיך. הלוואי שהעצב הנורא הזה יגמר ואני אוכל
שוב לנשום ושוב אפסיק לברוח. כי התרגלתי עכשיו שהכל כל כך רגיל
ופשוט ואין יותר מדי התחשבנויות ומחשבות. שקו ישר תמיד יהיה קו
ישר. ושמעגל הוא סתם עוד מעגל, בלי שום משמעויות. נמאס לי
להיות מסובכת וקשה.

אם הייתי יודעת איפה המתג של העצב.
אם הייתי יודעת איך מחזיקים את הראש מעל המים.
אם הייתי יודעת איך לקלף את כל השכבות ולהישאר אני, בלי
מסיכות.
אם הייתי יודעת איך משמרים אושר.
אם הייתי יודעת.
אם הייתי יודעת לא הייתי כותבת.