היא שוכבת על הבטן, הלחי מונחת על המחברת והיא עוצמת עין אחת
כדי שהשורות לא יראו לה כפולות.
כפות הרגלים שלה מתנועעות באוויר, רגל אחר רגל.
היא מנסה למצוא את המילים הנכונות שיעבירו בדיוק מה שהיא
רוצה,
האמת, זה די קשה.
היא עוצרת לרגע, מרימה את הראש ומביטה סביב.
הלב שלה מלא רגשות אבל העיניים ריקות.
היא נמצאת במצב הזה כבר חצי שעה
ובינתיים הדף מלא שירבוטים וציורים
ואין עליו אפילו אות אחת.
איך נפרדים מהחצי השני שלך?
איך משאירים מאחור תקופה כל- כך יפה...
איך אומרים שלום?

היא עוצמת עיניים לרגע וזיכרונות מציפים אותה,
היא נסחפת אליהם כמו למערבולת.
הנשיקה הראשונה, מגע שפתיו החזקות מרפרפות על שפתיה שלה,
ידו המגששת לראשונה, מהססת אך החלטית,
הטיולים הליליים למקומות לא הגיוניים, ההפתעות הקטנות שהוא היה
עושה, הריבים הקטנים שתמיד נחתמו בסקס פיוס מושלם,
החיבוק החזק, שלא הרפה ממנה גם בלילה,
החיוך הלבן, הגדול המאיר, הצחוק המתגלגל שתמיד סחף אותה יחד
איתו, העיניים, שלא חששו לחדור את תוך שלה ולגלות הכל,
איך הוא תמיד ידע להגיד את המילה הנכונה , לנגב את הדמעות שלה
ולשמוח איתה על כל דבר, גם אם הוא הכי שטותי בעולם.
בעיני אחרים.
איך בנו להם עולם משל עצמם, עולם רק שלו ושלה, עולם של קסמים,
של אוהבים ושל אבקת כוכבים...
היא נוחתת חזקה למציאות והדמעות מתחילות לזלוג.
אחת אחת, לאט לאט, עוד מחכות שיבוא וימחה אותן מלחיה.
אבל הוא לא , והן פשוט ממשיכות לגלוש לכיוון הצוואר, וגוועות
שם.

כמה שזה קשה להספיד אותו.
כי מה כבר אפשר לכתוב?
כמה שזה כואב שהוא לא הספיק להיפרד?
כמה שזה לא הוגן שהיא נשארה מאחור בודדה בעולם שכבר אין בו ולו
טיפת קסם אחת?
זה פשוט בלתי אפשרי...
אם הוא היה כאן הוא בטח היה עוזר לה להבין
איך אומרים שלום...