קין, אחי, איך יכולת?

הרכבת לא עצרה, האוויר הדחוס התמלא סרחון נוראי של מוות ובקטעי
האור שהגיעו מבחוץ נאחזתי בתקווה, אך הן היו כתיבת פנדורה
והעולם חזר להיות הבור הריק והשחור שבו נראה שהייתי כבר נצח
נצחים.
היינו דחוסים יותר מדי אנשים במקום צר מדי, את הבכי לא הצלחתי
לעצור למרות שניסיתי למרות שרציתי להראות דוגמה לצעירים ממני,
אבל החושך הפחד והמוות כרסמו בי. אך גם לדמעות היה סוף וכשלא
נותרו ייבבתי לעצמי, נכנע לחוסר האונים.
אימא ואבא היו במקום אחר, בפנים קיוויתי שהם כבר יושבים לצידו
של אלוהים, מדברים איתו ומסבירים לו את מה שקורה כאן, מה שהוא
לא שם לב אליו, הוא שותק כי הוא לא יודע, כי הערימו עליו כי
רוע כזה הוא לא יכול לראות כי הוא פשוט נרדם לכמה זמן והוא
תיכף יחזור ויתקן הכול ונחזור כולנו הביתה, לארוחת שבת ולהליכה
בפאתי הכפר, לשיחות השקטות של ליל שישי.
כשאבא ליטף את זקנו הארוך ואימא אחזה בו, אנחנו הילדים הולכים
מאחורה ומשחקים בכדור צוחקים וצוחקים אל תוך הלילה עד שקראו
לנו הביתה ובחוסר רצון הלכנו הביתה.
הזקן... הזקן היפהפה של אבא שנגזז, החייל תפס אותו בשער וגזר
את השיער במספרי ברזל גדולות, דם ניתז על הרצפה ואבא לא מפסיק
להסתכל עליי וצעקתי "דיי! דיי! תפסיק!" אבל מישהו תפס אותי חזק
והסתכלתי בחוסר אונים באדם החזק ביותר בעולם, מושפל עד עפר, לא
יותר מכלב, פחות מכך.
קפאתי מקור ונאחזנו אחד בשני, אנשים זרים מכל הגילאים שרק
רוצים טיפת חום כדי לעבור עוד שעה, כדי לנשום עוד אוויר מוות.
תמיד חלמתי שאטייל ושאראה עולם, מי ידע אז כמה אירוני העולם
וכמה אכזרי.
גלגלי הרכבת נעו כל כך הרבה זמן שלא ידעתי אם נעצור לעולם,
ידעתי עמוק בלב כשאצא מכאן, מתחושת הפרנויה, הקלסטרופוביה
והבדידות אצא לעולם אכזרי הרבה יותר, תחת שמיים תכולים מחכה
עולם שונא, בו אני אף אחד, בו אין לי שם ומולדת משפחה וחברים,
מתתי בתחילת הדרך, מוות נוראי יותר מכל מה שיכול לעולל כלי
משחית, מבפנים נשמתי זעקה זעקות אחרונות לפני שנפחה נשמתה
ונותרתי גוף חלול שרק רוצה לראות עוד עץ פורח ועוד אביב מגיע
ועוד שמש זורחת על טל מנצנץ.
הרכבת עצרה בחריקה, ראיתי קרן אור קלושה דרך חרך בקיר הכבד,
עצמתי את העיניים וכשפתחתי אותם שוב היא כבר לא הייתה שם.



מכאן אני הבל צועק אלייך, אדם בן אדם.


                                           

דרך להתמודדות יותר מהכול.