האביב הזה, שאני מתעוררת אליו בכל בוקר וחוששת מהיום בו כבר לא
יקדם אותי בנוכחותו הרכה, מטלטל אותי בין גשם לשמש בתוך הנפש.
יש פרחים הנפערים בשקיקה, מוסרים אלי את ריחם בכניעה ומבקשים
להיטמע בתוכי, כמו להנציח את קיומם כל עוד אני כאן. ישנם אלו
המרכינים את כותרתם ברכות אל עבר מנגינת הרוח העוצרת לפרקים,
כמאזינה להבטחות השמש או מטלטלת את צמרות העצים השקטים. תמיד
שקטים. כילדה של הקיץ אני מנחמת את עצמי שכשיגיע הזמן והאביב
המתרפק יפנה את מקומו, תפציע השמש בלבלוב חמים בתוך הלב. זאת
תמיד השמש שמזכירה את לחשי האש. גם לי עושה השמש פוטוסינתזה. |
