בעתה. היא פוקחת את עיניה ומגלה שהיא שכובה על הרצפה. היא
מתיישבת וחובקת אליה את ברכיה, מביטה סביבה על הטפטים הלבנים
עם הדובדבנים הורודים, שבחושך נראים סגולים על גבי רקע אפור.
התריסים פתוחים ונופלים על פניה קווים כחולים ומקבילים של
אורות.
הלילה שקט. היא רק שומעת את ליבה פועם בחוזקה, ואפילו לא את
הנשימות. שוב היא נפלה, מהמיטה. היא עוצמת את עיניה ומניחה את
כף ידה על המיטה, עוזרת לעצמה לקום. כאשר היא מגיעה אל פתח
החדר היא פוקחת שוב את עיניה.
היא מגיעה אל המטבח לשטוף את הפנים, ומגלה שהוא עדיין מלא
בכלים מארוחת הערב הרומנטית שהכינה לו. היא הכינה לו ארוחת
שוקולד כמו שהוא הכי אוהב, עם עוגת שוקולד כמנה עיקרית. היא
שוטפת את צלחתו באור מעומעם וכחול. בקושי יש בה פירורים. הוא
אמר שזה לא נורא ששכחה להוסיף קמח. היא עוברת אל ספל השוקו שלה
שחציו עוד מלאה. לא יזיק לה אלכוהול עכשיו... אם הידיד שלה רק
ישמע את המחשבה הזאת.
חלומה חוזר אליה לאט-לאט. היא שוטפת את ידיה. בחלום היה חוף,
והמתקנים עם עצי הדובדבנים ליד ביתה שנמצאים סביב לגן השעשועים
היו גדולים מאי פעם. בקושי היה להם סוף. היא מעולם לא הייתה על
המתקנים עצמם בחיים האמיתיים, היא רק ניסתה לצלם את העצים
שלידם. כל העצים שבגן מלאים בענפים גבוהים וסבוכים [שעליהם גם
מעולם לא טיפסה] ובעצם יש רק עץ אחד של דובדבנים שהקדים לפרוח.
היא רצתה שאותו העץ, שהינו האהוב עליה מכולם, יהיה בקדמת יתר
העצים אבל התמונה תמיד לא נראית אצלה טוב מספיק בכל פעם שניסתה
[עניין של קומפוזיציה]. הייתה לה קינאה עזה מאז ומעולם באותן
נשות המשפחה המוצלחות, שמביאות עמן לגן השעשועים ילדות שישערן
הבובתי אסוף לקוקיות, שנקראות בשם כמו 'עלמה' או 'מיכלי'. היא
אפילו הייתה רוצה להתחלף עם האנשים הזקנים ההם שיודעים כבר הכל
ויושבים על אחד הספסלים שמול המתקנים, בוהים בקרוסלה מסתחררת,
להם יש זמן [לקנא באלה שלהם יש יותר]. הידיים שלה נוטפות מי
ברז והיא מגששת אחר מגבת. היא מקרבת את ידה אל פניה ומבחינה
בחתך קטן. אולי הוא מהנפילה. חבר שלה היה מנשק לה את החתך ורק
אז חובש אותו בפלסטר. עכשיו היא צריכה למצוא אותו לבד.
הייתה בחלום אשה שלבושה בשמלה לבנה ושיערה האדמוני מגיע עד
לכתפיים. היא עצמה נראית אחרת, אבל בכל זאת יכלה להרגיש שזו
היא בחלום הזה. כמו גרסה מבוגרת ועצובה יותר של עצמה. היא ברחה
אל המתקנים הגבוהים מהעצים שלא היו בחלום והתחילה לרוץ. היא
טיפסה במעלה אחת הסולמות שצבעו סגול דהוי וירדה מהר ככל שיכלה
במגלשה מפותלת. לא היה שם אף אחד, אבל... איכשהו היא זוכרת
שהרגישה מישהו שרודף אחריה. היא שואלת את עצמה, ממי כבר יש
לאחת כמוה לפחד וכורכת פלסטר סביב אצבעה. החבר שלה יתגאה בה
שעשתה זאת לבד. היא נושקת לאצבעה בעיניים עצומות, מדמיינת שזה
הידיד שלה בכלל שעושה את זה. היא ניגשת לפתוח את המקרר
ומסתנוורת מאור לבן.
למה לבשתי שם שמלה לבנה? ממתי אני נראית רשמית כל כך? היא
הוציאה מהמקרר גבינה ישנה והשליכה אותה לפח. היא סגרה את דלת
המקרר וחיפשה משהו מתחתיו. הידיד שלה לא יאהב את זה כל כך.
יתכן שהיא ברחה מפניו? אבל למה? היא נזכרת בילדה קטנה עם מעיל
ורוד שאוספת עלים מעץ הדובדבנים אל סלה. אז כן היו שם עצים.
היא חושבת, שיתכן שהילדה הזו גם הייתה היא; כשהייתה קטנה לא
הצליחה להגיע אל הענפים אז אספה את הפרחים הקטנים שנשרו לצידו
של העץ היחידי שפורח. היא גרה בסביבה הזו כל חייה. הלוואי והיה
לה את האומץ לעזוב. והלוואי שהידיד שלה היה שומע על זה. אבל
בעצם, עדיף להתעלם מהמחשבות עליו. היא שולחת את זרועה לחשכה
שבין המקרר לרצפה ומגלגלת החוצה בקבוק איכותי של שמפנייה. היא
לא מבינה גדולה ביין, אבל אם זו באמת שמפנייה היא יכולה לתאר
לעצמה שזו אחת איכותית. היא חולצת בדממה את פקק השעם ומכאיבה
לחתך שלה לרגע אחד. היא למדה את הטריק הזה מהטלוויזיה. אבל
רגע, משהו כאן לא מתחבר.

היא תמיד קטפה [כלומר, אספה] את הפרחים והדובדבנים הקטנים למען
אנשים שהיא אוהבת. יתכן שאותו אדם שאספה את הפרחים בשבילו היה
זה שברחה מפניו כשלבשה את השמלה? זה מוזר, חשבה. יש לה
סחרחורת. היא מתיישבת ומושכת אליה כוס רחבה של באגס באני
ומוזגת אליה את השמפניה בנדיבות. יתכן שראתה את המשקה הזה
קודם?
לא, זה סתם נראה לה ככה בחושך. נמזג שם יין. הראש שלה כואב.
והרבה לבן. גם שם היו עצים. היא לוגמת את השמפניה תחילה
במהירות ומשתעלת מעט. הידיד שלה כל כך לא יאהב את זה. והיא לא
יכולה להאשים אותו. היא תמשיך לשתות, במילא לא ידעו על כך. היד
שלה נרעדת. משהו שם נפל, אבל היא לא זוכרת מה.
נעלי העקב שלה נקשו על רצפת עץ, שמלתה התנופפה ברוח. ממה אני
כל כך פוחדת? היא פנתה הכי מהר שיכלה אל אחד הסולמות, וראתה
שיש יותר מארבעה נתיבים שונים לרדת למטה. היא בחרה באחת
המגלשות וסירבה להביט לאחור. היא הביטה סביבה במבט חשדני
והמשיכה לשתות. עוד לא ברור לה היכן הסיוט בכל הסיפור הזה, אבל
היא כן תעדיף ליזכור מהו. גבר בטוקסידו, עם שריטה בזוית העין.
היא מרגישה שגם הוא מעורב בכל זה. צל של דמות אחרת מתגנבת
מאחוריה, ומניחה את ידיה על זוג העיניים שלה. היא שומטת בבהלה
את הכוס של באגס באני שכבר התרוקנה, ושומעת את נקישותיה
החלולות סביב לה.
"מי זה?"
קול חברה עונה, "השליח של הדואר." היא שואלת למה הוא ער והוא
עונה שגם הוא לא יכל להירדם. הוא מתקדם למולה ומבחין בכלים
הנקיים, מודה לה שטיפלה בהם. הוא מרים את הכוס של באגס באני
תוך כדי שיחה ושוטף אותה. הוא לא מבחין בבקבוק אבל היא מבחינה
בשריטה קטנה שהוא קיבל בזווית העין. "בכלל לא חלמתי הלילה. אני
פשוט לא מצליח להירדם."
- "בפעם הבאה תעיר אותי. מה קרה לך בפנים?"
הוא מחייך אליה; "יצאתי אתמול לסיבוב ונתקלתי באחד הענפים של
עץ יחסית נמוך. אני צריך לשים לב יותר לאן אני הולך." היא נשקה
לשריטה שלו והוא חזר לישון. היא אמרה לו שעוד מעט תצטרף אליו.
היא שוטפת את ידיה בלי משים שהן כלל לא מלוכלכות, ומגששת שוב
לאחר המגבת, שמיקומה המדויק תמיד פורח לה מהזיכרון. אבל זה לא
מה שמטריד אותה; כרגע היא מוטרדת מהימצאות החבר שלה בסיוט
המעורפל הזה. ועוד בטוקסידו.

חברה שלה מאמינה גדולה בסיוטים. אפילו יותר ממנה. יתרה מכך,
היא בעצם זו ששכנעה אותה לכתוב יומן חלומות, לאחר הסיפור על
החלום החוזר שלה שנשמע לחברה ההיא 'מגניב'. היא לא בטוחה שעל
החלום הזה תרצה משום מה לספר.
מישהו רדף אחריה? יכול להיות בכלל שהיא זו שרדפה אחרי מישהו.
אבל, זה נשמע עוד פחות סביר. אבל למה הם כבר יכולים להתלבש
ברשמיות? יתכן... שלחתונה? זה יסביר את היין. היא מתיישבת
בשנית. זה יחסית הגיוני, היא הרי שונאת מושבעת של חתונות עוד
מהבחינה העקרונית.
יין. היא מקרבת את פיה אל בקבוק השמפניה שעוד מונח על השולחן.
לא נעים ללכלך מחדש את הכוס שהוא ניקה, ועוד של באגס באני
והכל. שמלה רטובה. הכלה בוכה מאושר? בטוח. אבל איזו כלה?
"נכון."
היא מניחה את הבקבוק. מי כבר יכול להתחתן בסיוט, אם לא זה
שאספה למענו את הפרחים. הכל מתחבר לה פתאום והיא יוצרת תרשים
של הכל על גבי פרסומת, בסוף העיתון אשר מונח על קצה השולחן.
בקרוב כבר יגיע הבוקר והחדר מואר באור חיוור. זה טיפשי, אבל
דווקא עכשיו היא מוצאת זמן לתהות אם הידיד שלה כבר קרא את
הגיליון הזה. הוא עוסק בצילום, וידיד שלה כל כך אוהב את זה.
חברה שלה תמיד המליצה לה לכתוב גם באופן כללי. אז הנה היא
משרבטת.
"הסתובבתי בגן, עם מעיל ורוד וקוקיות, פיזרתי פרחים קטנים מהסל
שלי אל הארץ. כשהפרחים נגמרו, הבטתי לאחור וכבר הייתי אשה
בוגרת הלבושה ברשמיות. אפילו עם שמלה! אני לא הייתי הכלה של
החתונה הזאת, וזה כבר מסביר למה לא ארצה לשתף את חברתי בחלום
הזה; היא - הייתה זו שהתחתנה, עם
הידיד שלי. אני - זו שבכתה, וספק שמאושר. הסל היה מה שהפלתי
כשראיתי אותם, כמו שתמיד נופלים לי דברים כשאני מופתעת [או
יותר נכון, מפחדת?]. פרחים נפלו על הראשים שלהם ככה, מהשמיים.
הוא הביט בה בעיניו הגדולות והטובות והלב שלי נפל. הם נראו
ביחד כל כך טובים וטהורים שלא יכולתי להסתכל, אתה מבין?
רציתי לברוח מהמציאות הזו. ידעתי שאני לא חברה טובה מספיק
בשביל לראות אותם יחד. ולא נותר לי תירוץ; הוא נראה מאושר. הוא
לא מעמיד פנים, פשוט ידעתי את זה. נוף הגן התחלף למתקן גבוה עד
אימה ומפותל כמו מבוך. אתה זה שרדף אחריי, אתה מבין?
אחרי שירדתי למטה ירדתי אל החוף. שוב עשיתי את הטעות של להביט
לאחור וראיתי אותך קרוב אלי, מחבק אותי. אבל רציתי שתהיה מישהו
אחר." ואז חזר אליה ההבזק האחרון. "אני זוכרת שליטפת את שיערי
האדמוני כשנשכבתי על החול רפויה. שקעתי לך; החול הטביע אותי.
והתעוררתי נמוכה יותר - למרגלות המיטה. וזה לא שאתה לא יקר לי,
אתה יודע שאתה כן. אני פשוט לא אוהבת אותך, בצורה חסרת -
ההגדרה הזו."
עכשיו גם ברור לה יותר למה היא ניגשה לשתות, היא הרגישה שהיא
מתקרבת יותר מדי לביטוי הרגש שלה במלים. היא משאירה את העיתון
כמו שהוא, זה יהיה כבר מה שיסביר אותה. היא תולה על צווארה את
רצועת  המצלמה הנמצאת ליד הדלת. היא לוקחת איתה גם את השמפניה
וסוגרת אחריה את הדלת.

אור הבוקר מחמם את גבה מבעד לצמרות העצים שלפתע החלו לפרוח,
והיא מרגישה שהיא עושה את הדבר הנכון. עליה לשים לסיוט הזה
סוף; היא תספר לידיד הוותיק שלה את האמת שהיא אוהבת אותו, ויהי
מה. היא מרכינה את ראשה לעבר המצלמה שנראתה לרגע כאילו היא
קורצת לעברה. ולא יהיה לו אכפת מהשעה ושאני לבושה בחליפת
פיג'מה עם פילים כחולים ובלונים. היא שותה מבקבוק השמפניה את
הלגימה האחרונה בעיניים עצומות ומשליכה אותו לפח.
ואפילו אם כן יהיה לו אכפת מהשעה ומהפילים שלה, ויעדיף שהם
יישארו ידידים, תמיד יש את תוכנית ב'. היא תצלם אותו עם האהובה
האחרת שימצא בקלות... ולא תשכח להמשיך לנסות לצלם את עצי
הדובדבנים. היא מניחה את היד עם הפלסטר על גבי המצלמה וצועדת
אליו, הפעם בלי להביט לאחור.