אלוהים אדירים, את מטורפת לגמרי. תעשי לי טובה ותעזבי אותי
במנוחה. לא, לא, לא, היום זה לא יום טוב, יש לי מבחן ענק מחר
ואני מוצף פה מעל הראש. צריך להשלים ימבה חומר בגלל איזו השפעה
רעה. ממממ... מעניין מה מקור ההשפעה הרעה? יש לך מושג, שירי?
טוב, טוב, בעוד רבע שעה אני למטה. סגרתי את חלון השיחה, הצתתי
סיגריה והתרווחתי בכיסא. אחחח, לאיזה צרות היא תכניס אותי
הפעם?

אני חייב להודות שלמרות ההתלוננות, אני מאוד נהנה מהערבים
המוזרים שלנו יחד, שבדרך כלל נגמרים בסקס הכי טוב שהיה לי
בחיים. אבל עדיין שירי, מממ, איך להגיד את זה, בחורה שונה מאוד
מהבחורות שאני מכיר. מממ, למעשה שונה למדי מרוב האנשים שאני
מכיר אבל נשביתי בקסמה, אני מודה.

את שירי פגשתי לפני קצת פחות מחודש דרך איזה פורום שאני גולש
בו. די מהר עברנו למסנג'ר, לשיחות אל תוך הלילה. דיברנו על
הכול, על החיים שלנו, על החיים בכלל, על סקס, החלפנו תמונות.
אני בסך הכול נראה די סבבה, לא איזה מרקוס שנוקנברג אבל גם לא
ג'ור'ג קוסטנזה. כששירי שלחה לי את התמונה שלה לבי החסיר פעימה
- היא נראתה כמו הבחורות שאני פורק את תסכולי בפניהן בעודי
יושב מול מסך המחשב ומפנטז מה שהייתי עושה להן. לצערי בחיים
האמיתיים הבחורות שיוצא לי להיות אתן הן סטודנטיות חנוניות ודי
חסודות כך שהניסיון שלי בסקס הוא יותר מנטלי מאשר מעשי ושירי
הייתה בלקרית עם שער שחור חלק וארוך-ארוך, שלל פירסינגים, לבנה
כל כך עד שאפשר לחשוב שקרן שמש מעולם לא שזפה את גופה העסיסי.
והלובן כל כך מנוגד לזוג השפתיים האדומות כדם ולשער השחור
כפחם, ודרך עיני החתולה הירוקות שלה נשקף מבט אשר גרם ללבי
להחסיר פעימה או שתיים. חצי מרושע חצי חולמני, ואני, איש מעשי,
איש הסוגד להיגיון ובז לאנשים הנותנים לרגש להיות המצפן אשר
מכוון את ההתנהלות שלהם בעולם הזה, ידעתי באותו הרגע שאלך
אחריה למעמקי כף הקלע אם רק תחפוץ בכך.

קבענו להיפגש אצלה בבית. הסתבר שאנחנו גרים בערים סמוכות.
התקלחתי, התגלחתי, למען האמת התרגשתי כמו ילד קטן ועד שהגעתי
אליה עישנתי לפחות חצי קופסת סיגריות. כשהיא ירדה, לרגע, הכל
נהיה סלואו מושן כמו בסרטים. במציאות היא הייתה אפילו יותר
מרשימה מאשר בתמונה.

החיבור בינינו היה מיידי, הרי בתכלס, למרות שמעולם לא נפגשנו
ידענו פחות או יותר כמעט הכול אחד על השנייה. נסענו לחוף הים.
השעה הייתה 1 בלילה, יום די חורפי, היינו לבד, אספנו קצת עצים
ועשינו מדורונת. שתינו מאיזה מיקס מוזר של אלכוהול ששירי הביאה
אתה (שרק אחר כך נודע לי שהיה מעורב ב-ADMA והפתעות אחרות).
ממש התמסטלתי וכל העכבות נשטפו ממני. הרגשתי משוחרר לחלוטין,
קצת אבוד אולי. אני לא מורגל בכך ולכן נתתי לשירי להוביל, והיא
הובילה לכל המקומות שהכי רציתי ולא יכולתי להגיד. ומאז, למרות
הזמן הקצר שאנחנו מכירים, עשינו הרבה מאוד ביחד ואני מרגיש
שאני מכיר אותה כל חיי והיא מכירה אותי כמו שאף אחד הכיר אותי
עד היום.
סיימתי את הסיגריה, סגרתי את הספרים, עוד נכשל אחד כבר לא ממש
ישנה, תמיד יש מועד ב'. התלבשתי ויצאתי לדרכי.
לאחר עשרים דקות לערך הגעתי לביתה של שירי. היא כבר הייתה
למטה. גם הפעם כמו תמיד נעתקה נשימתי לרגע. היא נכנסה לאוטו
ונשקה לי בלהט ובתובענות. יאללה, נוסעים לאסוף את עירית, יש לה
הפתעה מיוחדת שקיבלה מאחיה שחזר מקולומביה. יצא לי להתנסות בכל
מיני חומרים משני תודעה ומייצרי הזיות עם שירי, ואם היא כל כך
מתרגשת זה בטח משהו מיוחד. מה גם שהבילויים שלנו לא מערבים צד
שלישי בדרך כלל.


הגענו לבית פרטי בפאתי הרצליה. שירי סימנה לי לעצור תוך כדי
חיוג בסלולרי. הלו, בובה אנחנו בחוץ, וניתקה. ניסיתי לתחקר
אותה מה ההפתעה ומי זו עירית? התשובה הייתה תזדיין בסבלנות ואם
תהיה ילד טוב אולי תטעם מעדן תימני משובח מאין כמוהו, ולא, אני
לא מתכוונת לג'חנון. ממממ, נשמע מעניין ביותר, חשבתי לעצמי
וצמרמורת נעימה עברה בגבי. זה היה פן חדש בשירי שדי הפתיע
אותי, ולא אכחיש, שמצא חן בעיניי. מה אתה מחייך? סתם, פשוט לא
חשבתי שאת בקטע שכזה. וזה טוב או לא טוב? לא, לא, שלא תביני
אותי לא נכון, אני תומך נלהב בקהילה. ולא יכולתי שלא לצחקק
למראה ההבעה שעל פניה.

אל תהיה אידיוט ותגרום לי להתחרט שאני מכניסה אותך לעניין.
לפני שהספקתי לענות נפתחה הדלת האחורית ונכנסה עירית, אני
מניח. היי, אני עירית, ואתה רונן אם אני זוכרת נכון? כן, כן,
אני רונן, היי. את הגוף שלה לא כל כך ראיתי. את הפנים, שהיו
מאוד קרובים אליי (מכיוון שהיא נשענה קדימה על שני המושבים
הקדמיים), ראיתי בבירור. שחומה אבל לא יותר מדי, שער קצר,
עיניים אפורות ענקיות וזוג שפתיים עסיסיות. מממ, אכן מעדן
תימני, חשבתי לעצמי, והריח שהיא הדיפה היה משכר. בעודי מסניף
אותה שירי נשקה לה ונראה לי שראיתי שביב לשון חודרת אל פיה של
עירית. סע, בן צור, סע. ואני כמו ילד טוב התנעתי ונסעתי על פי
ההנחיות שקיבלתי.
שירי ועירית דיברו על הא ודא, השלימו פערים ואף לא מילה על מה
שהולך לקרות בהמשך הערב ומה לכל הרוחות ההפתעה הגדולה. וזה
שיגע אותי אבל החלטתי לשתוק ולזרום. עד היום הגישה הזו אף פעם
לא אכזבה אותי עם שירי. אחרי נסיעה של רבע שעה, שלי נראתה כמו
חודש וחצי, הגענו לחוף סידני אלי בהרצליה. להפתעתי שער הגישה,
שבדרך כלל נעול בלילות, היה פתוח. ירדנו עם הרכב ממש עד החוף
וטוב שכך, תמיד שנאתי את הירידה התלולה לחוף, יותר נכון את
העלייה, אחר כך זה סיוט, וכשאני מגיע למעלה סוף סוף אני מתנשף
ומזיע כאילו רצתי והרגע סיימתי מסע כומתה של גולני.
כשהגענו לחוף ראיתי עוד כמה מכוניות חונות וקצת התבאסתי. אני
לא ממש בגרוב לאיזו מדורה המונית עם אנשים שאני לא מכיר ולא
ממש רוצה להכיר. אבל אם כבר זרמתי עד לפה, נמשיך ונקווה לטוב.
יצאנו מהרכב, אספנו את הפקלאות והתחלנו ללכת לכיוון המדורה
המנצנצת. נראית כאילו תלויה באוויר באמצע כל החושך הזה. לכל
הרוחות, איזה זין! שיא הערב הולך להיות אמת או חובה או איזה
משחק מטופש אחר ואני בטוח שלאיזה דביל יש שם גיטרה. ולאכזבתי
המרה כשהתקרבנו, מה אני שומע אם לא "באנו לכאן מתחת לשמיים" של
דיוויד פאקינג ברוזה. בעעע, אני ארצח את שירי! היא הרי מכירה
אותי ויודעת שערבים מסוג זה הם הקריפטונייט שלי. כנראה מלמלתי
משהו כי שירי הניחה לי יד על הכתף ואמרה "מה אתה דואג יהיה
פסדר, דווקא אחלה חבר'ה ודיוויד ברוזה שולטטט" וצחקקה. מזל
שהחושך הסתיר את הבעת הפנים העצבנית שלי. להפתעתי הרבה כשהגענו
למדורה המשכנו ללכת ועברנו אותם. כמו שחשבתי חבורת פריקים
יוצאי הודו מתלהבים בשקל ועשרים מסטולים מהתחת.
שירי התעלמה מהמבט המופתע שלי ואחרי 200 מטר היא עצרה אותי
והסתכלה לי עמוק בעיניים. "אני בחיים לא אגרום לך לעשות דברים
שאתה לא אוהב ולא מרגיש בנוח איתם, אתה חשוב לי כל כך".
והמשיכה ללכת אחרי עירית. אני, שממש לא ציפיתי לזה, נשארתי
במקום בגרון חנוק. שירי, כמה שהיא פתוחה, נדיר מאוד שהיא תגיד
משהו שכזה. למעשה כשאני חושב על זה מעולם לא שמעתי משהו בסגנון
הזה ממנה.
זה ריגש אותי והרגשתי קרוב אליה יותר מאי פעם ואהבתי את
ההרגשה. חמימות נעימה פשטה בגופי, ניגוד נעים לרוח הקרה. האצתי
את צעדיי בכדי לא לאבד את הבנות. רציתי לשאול לאן הולכים אבל
משום מה לא נראה לי במקום לשבור את השקט. אחרי עוד כמה מאות
מטרים, עירית הדליקה פנס וראיתי שהגענו לחור בקיר, שהתברר
כמערה טבעית בסלע. "אלפמאות פעם הייתי בחוף הזה ומעולם לא
ראיתי את המערה". איזה מגניב. "טוב, כנראה שאתה לא מסתובב
בחברה המתאימה". צחקקה עירית.
באמת קטע מטורף, הכניסה צרה אבל אחרי כמה מטרים המערה מתרחבת
לחלל די גדול. בכיף אפשר להכניס עשרה אנשים מבלי שיהיה צפוף.
שירי פתחה את התיק שלה והוציאה חבילה ענקית של סטיקלייטים
והחלה מפזרת אותם ברחבי המערה. החלל הואר באור כחול שהשתנה מעט
בגלל הצמחייה על חלק מהקירות ויצר גוון מאוד מיוחד ואווירה
מדליקה לאללה.

בכלל הופתעתי מהיעילות של הבנות, כל אחת טיפלה במשהו אחר.
עירית פרשה שמיכות וכמה כריות על הרצפה, שירי הוציאה בקבוק יין
ועוד בקבוק מים מינרליים שלפי המראה אני מניח שזה הקוקטייל
המיוחד שלה. "מממ, יש לי הרושם שזו לא הפעם הראשונה שאתן
מארגנות ערב כאן, הא?" "מה גורם לך לחשוב ככה?" אמרה שירי
ועשתה הבעה מופתעת. "בסדר, בסדר, הבנתי, אני אשתוק". "הו, סוף
סוף, הבנת את התפקיד שלך בהכנות, צ'וקריית ליקריש מתקתקה שלי".
והמשיכה לעבוד במרץ. נזרקתי על השמיכה, מארגן כמה כריות, ככה
שיהיה נוח, הדלקתי סיגריה והסתכלתי על הבנות. במיוחד על עירית.
סוף סוף יש לי הזדמנות לבחון את הסחורה. עירית, בניגוד לשירי
שהייתה מלאה במקומות הנכונים ועגלגלה, הייתה מאוד רזה ואתלטית.
תחת קטן והדוק, בטן שטוחה וחזה קטן וזקוף. מממ, לא רע, לא רע
בכלל, חשבתי לעצמי ונתתי לדמיוני לסחוף אותי למחוזות שובבים.

חזרתי אל המציאות כאשר עירית הגישה לי שוט מהקוקטייל המיוחד של
שירי וכוס יין מלאה והתיישבה לידי. מה לידי, כמעט עליי.
הופתעתי מהנועזות שלה.
עד עכשיו היא אמנם לא הייתה קרה או משהו אבל בקושי התייחסה
אליי. אהבתי את השינוי והחלטתי להמשיך עם הקו המנחה של הערב
(לזרום). עשינו לחיים ושנינו הורדנו במכה את השוט. כרגיל ישר
זה משפיע עליי - חמימות הציפה אותי, ההיגיון והעכבות החלו
להינמס. עירית חייכה וכמעט שטבעתי בעיניה המהפנטות.

פתאום הבנתי שאני לא רואה את שירי. עירית, שראתה שאני מזדקף
ומסתכל סביב, סיימה את כוס היין שלה בשלוק אחד. "אל תדאג, היא
עובדת על ההפתעה וחוץ מזה היא חשבה שאנחנו צריכים להכיר קצת
יותר לעומק". "כן, כן, עומק זה טוב", מלמלתי ושתיתי קצת
מהיין.
נשכבתי, עצמתי עינים ונכנעתי לכימיקלים. הרגשת רוגע עילאית
אפפה אותי, נעלמו כל הדאגות. הלימודים, הסידורים... רק הרגע
קיים. הרגשתי כאילו הגוף שלי מתפוגג והנשמה שלי מרחפת באיטיות
לכיוון התקרה. זוג ידיים שפתחו לי את הכפתורים של הג'ינס
החזירו במהירות אדירה את הנפש לתוך הגוף ואז מגע חם על איברי
שהזדקף בחצי שנייה. הכול נעלם, רק היד, רק היד, הלשון והפה החם
היו קיימים. העבירו בי זרמים וטלטלו את גופי. התמכרתי למגע.
מגיע למחוזות עונג נשגבים. לשון שובבה פישקה את שפתיי, לשון
חמימה ותובענית. ריח מוכר החל לסחרר אותי.

אפילו לא הייתי צריך לפתוח את עיניי בכדי לדעת למי שייכת אותה
הלשון השובבה. לאחר זמן לא מוגדר (אבל בהחלט קצר מדי לטעמי)
הלשון עזבה את פי והריח התרחק. שמעתי את שירי לוחשת משהו
לעירית והלשון השנייה פסקה גם. פקחתי את עיניי באכזבה רק בכדי
לגלות את שירי מפשיטה את עירית. לא הייתי צריך לחכות להוראות
וישר התחלתי לזרוק את בגדיי לכל עבר. בקושי יכול לנשום  מרוב
הציפייה להרגיש את עירית לעומק וזה ששירי הפשיטה אותה רק תרם
להתרגשות שלי. אכן גוף אתלטי ושזוף להפליא היה לעירית, אין פסי
שיזוף, שובבה זאתי. כשעירית עירומה לגמרי, שירי הובילה אותה
אליי. ביד אחת אחזה בבסיס הזין שלי ובשנייה כיוונה את עירית.
הורידה אותה לאט לאט עליי, עצרה לשנייה כשאיברינו נפגשו, נותנת
שנייה שנכיר זה את זו ואז לחצה על כתפיה של עירית, משפדת אותה
עליי. עירית קפאה ופלטה אנחה עמומה, נועצת בי מבט כל כך חושני
ומחרמן שהפנט אותי לגמרי. אחרי כמה שניות התחילה להניע את אגנה
בקצב מתגבר עד שהגיעה למהירות רכיבה מטורפת וממשיכה להביט עמוק
עמוק אל תוך עיניי. מעט הופתעתי מהאגרסיביות אבל זה מצא חן
בעיניי, אני חייב להודות.

מהר מאוד מצאתי את עצמי נשאב אל תוך עיניה, אל תוך תוכה, כמו
מזיין את נפשה בזמן שהיא מזיינת את גופי. זה היה אדיר, לא מוכר
ומאוד מאוד מרגש. מרגיש את האורגזמה נבנית ומתחילה לגעוש
בתוכי. בדרך כלל כשאני מרגיש את הגעישה אני יודע שזה הזמן
להתחיל לחשוב על פואד בן אליעזר בכדי למשוך עוד קצת אבל הפעם
לא רק שלא צירפתי את פואד אלא לחצתי על הגז עד הסוף המתוק ללא
עכבות, ללא רגשי אשמה, ללא מחשבה. נותן לגוף להוביל כמו שהאל
הטוב התכוון ואכן ההתפוצצות לא איחרה לבוא. זו הייתה אורגזמה
חזקה בטירוף, ארוכה, ממצה וסוחטת. ההתכווצויות של עירית אמרו
לי שאנחנו מתואמים ואף אחד לא יצא פה מאוכזב. עירית קרסה עליי
מתנשפת ומיוזעת, לחשה לי באוזן בול בפוני הבאת לי אותה. בול
בפוני? מה זה אומר לכל הרוחות? אבל הייתי כל כך מבסוט שלא ממש
עניין אותי, נותן לה להסדיר את הנשימה שלה, מלטף את גבה
בעדינות, מצייר מעגלים וירטואליים, סופג את הרגע. יש לי הרגשה
שרגעים כאלו מושלמים לא יהיו לי יותר מדי בחיים.
"טוב, אחרי שהכרנו אחד את השני הגיע הזמן למנה העיקרית, אז
קומו, לא לנמנם לי פה עכשיו". ורק עכשיו שמתי לב ששירי, גם היא
עירומה לגמרי. קצת התאכזבתי שהמנה העיקרית לא כוללת סקס עם
שתיהן ביחד. תמיד פנטזתי על מציצה כפולה אבל אני לא מתלונן.
אולי בהמשך ייפול עליהן החשק וחוץ מזה עירית סחטה לי את הצורה
ואני צריך קצת מנוחה למען האמת.

שירי הובילה אותנו אל האזור שקודם היא עמלה על הכנתו ואכן דפקה
השקעה. על הרצפה עיגול גדול של נרות דולקים, ובאמצע העיגול
מדורונת קטנה ועליה פינג'אן. היא סימנה לנו לרדת על הברכיים,
הכניסה מצקת לפינג'אן, ניגשה אל עירית ועם הנוזל ציירה איזה
שהוא סמל מיסטי תוך כדי זמרור מילים לא מובנות על החזה שלה.
עירית גרגרה בהנאה ובהתה לעבר התקרה. קצת נראה לי מטופש, כל
הטקסיות הזו. אני כמובן לא מאמין בכל הבולשיט המיסטי והעל טבעי
ששירי כל כך מאמינה בו אבל אני זורם אתה וחוץ מזה, כשאתה אוהב
בנאדם אתה אוהב את כולו ולא רק את החלקים שמתאימים לך.

כשסיימה עם  עירית, ניגשה אליי. ציפיתי לראות חיוך על פניה אבל
במקום זה מצאתי שירי שמעולם לא ראיתי, כאילו שהיא באיזה טראנס
או משהו והיה לי הרושם שהיא לא ממש רואה אותי. שקועה כל כולה
באיזה טקס מוזר שלא הבנתי ולמען האמת קצת הלחיץ אותי פתאום כל
העניין הזה. ובמכה אחת התפקחתי והצד הלוגי חזר לשלוט. התחלתי
להגיד לה שלא נראה לי כל העניין הזה אבל ברגע שהאצבע שלה נגעה
בי, קפאתי ללא יכולת להוציא קול. קלטתי שהיא מורחת עליי דם חם.
הזדעזעתי עד עמקי נשמתי אבל לא יכולתי להוציא קול, והזמרור
התחיל לחדור לי לראש, להפנט אותי. הרגשתי את העור שלי בוער
איפה שהאצבע שלה נגעה בי. ההכרה שלי התחילה להתערבל, הסתחררתי,
והעיניים של שירי עיני חיה אדומות, מפחידות, בולעות אותי,
צורבות אותי, חודרות לתוכי, מכאיבות, קורעות אותי לגזרים.

יד שלדית ארוכת ציפורניים פותחת לי את הפה בכוח על אנושי.
הציפורניים ננעצות בי, הכאב בלתי נסבל. נוזל סמיך, מר ומצחין
נשפך לתוך פי, שורף אותי כמו חומצה ואז חושך.
רונן קום, רונןןן נו, קום כבר. פקחתי את עיניי וראיתי את שירי
גוהרת מעליי עם מבט מודאג. "הכול בסדר, מותק?" התיישבתי, מסתכל
סביב וקולט שאנחנו על החוף והשמש החלה לבצבץ  בקצה השמיים.
הייתי מבולבל, לא זוכר כלום מהלילה הקודם, רק הרגשת בחילה
נוראה אפפה אותי.

קמתי וסחרחורת נוראה תקפה אותי. לקח לי רגע להתפקס ולגרום
לעולם להפסיק להסתובב ולקפץ לי מול העיניים. הסתכלתי סביב,
עדיין מנסה להיזכר, להשלים את הפיסות החסרות מהלילה. ראיתי את
עירית בתוך המים, מנסה לנקות מעצמה צבע אדום או משהו כזה. כדאי
שגם אתה תיכנס למים להתנקות. רק אז קלטתי שגם אני כולי מרוח
באותו הצבע האדום המוזר, דביק ומסריח. "מה לכל הרוחות הולך פה,
שירי?" היא משכה בכתפיה ומלמלה משהו לא ברור. הבנתי שאין ברירה
ומישהו פה צריך לקחת את המושכות לידיים להסתדר ולהתחפף מפה.

נכנסתי למים וניגשתי לעירית. ראיתי את אותו המבט המזוגג שנשקף
מעיניה של שירי. "הכול בסדר אתך?" "כן, נראה לי שכן, אני פשוט
לא מרגיש כל כך טוב, בא לי להקיא. תגידי, את זוכרת את אתמול
בלילה?" "אני זוכרת לפחות עד הקטע שניגשנו למעגל הזה ששירי
הכינה". "כן, גם אצלי בשלב הזה נגמר הערב. וואלה לא יודע מה
להגיד לך, אבל נראה לי שאני סיימתי עם כל הסמים האלו והמיסטיקה
בשקל ועשרים, אני מרגיש כאילו דרסה אותי משאית זבל ורוקנה את
תכולתה ישר לתוך הגרון שלי".

בעודי מתרכז להישאר מפוקס ונלחם בטשטוש המטריד שאפף אותי,
עירית קמה על הרגליים. בדרך החוצה מהמים, קלטתי שעל כל החזה
שלה יש צלקת ענקית בצורה של פנטגרם. זה קצת זעזע אותי אבל
החלטתי לשאול בכל אופן. "תגידי, תמיד הייתה לך הצלקת הזו?" "על
איזו צלקת אתה מדבר?"
הצבעתי לעבר השדיים שלה קצת מובך, ולא התחשק לי להצטדק למה אני
בוהה לה בשדיים. "אימא'לה, מה זה?" לפי הצעקה הבנתי שמשהו פה
ממש לא בסדר. עירית נכנסה להיסטריה וניסתה לשטוף את הפנטגרם עם
מים. משפשפת בכוח את החזה שלה, פוצעת את עצמה. תפסתי אותה
בכוח. "תירגעי, את קורעת לעצמך את העור". עירית הפסיקה לנסות
להשתחרר מאחיזתי והחלה לבכות. זה היה בכי מעורר רחמים, בכי של
חוסר אונים, של חוסר הבנה. ניסיתי לנחם בעודי מנסה להבין. בין
יבבה ליבבה היא מלמלה "גם לך יש, גם לך יש" והצביעה על החזה
שלי.
הסתכלתי למטה וחשכו עיניי. גם על החזה שלי מצולק לו פנטגרם
גדול ועמוק. "מה לכל הרוחות קורה פה?" שטפתי את עצמי בזריזות,
מנסה בכל כוחי לא להיכנע להיסטריה ולא לאבד שליטה. בחנתי את
הצלקת. לא יכול להיות שזו צלקת חדשה. זה נראה כמו צלקת שהחלימה
מזמן. שמתי את ידי על כתפה של עירית והובלתי אותה אל החוף. היא
לא הפסיקה לייבב. שירי ישבה עדיין באותו המקום, בוהה בשום דבר,
נראית מטושטשת לגמרי.

הובלתי את עירית אל הבגדים שלה והוריתי לה להתלבש. ניגשתי אל
שירי וניערתי אותה בכוח. "שירי, מה עשית לנו? מה זה היה הטקס
הזה? תעני לי!"

"אה, אני לא בטוחה, אבל זה היה יותר בשביל הקטע, לא משהו
רציני". "לא רציני?! ומה זה?" צרחתי עליה והצבעתי על החזה שלי,
"מאיפה זה הופיע?" שירי בהתה בצלקת והתחילה למלמל, "לא, זה לא
יכול להיות, זה לא ייתכן". "מה לא ייתכן?" היא הוציאה ספר
מהתיק שלה, דפדפה בו כמה שניות ואז נתנה לי אותו. בספר היה
איור של מערה, מעגל ובתוך המעגל שני אנשים עירומים על הברכיים
ומישהו שנראה כמו כוהן אופל יוצק נוזל על החזה שלהם מתוך כלי
שעומד על האש.

היה גם כיתוב שאת השפה שלו לא הבנתי. "מה כתוב פה?" "אלו
הנחיות לביצוע הטקס". "אוקיי, ומה הטקס הזה אמור לעשות?" "אני
לא בדיוק סגורה על זה אבל אני מכירה מישהי שבטוח תדע בדיוק.
אני מציעה שנקפוץ אליה, היא יכולה לסדר הכול בשתי דקות".

"טוב, אני לא רואה איזה ברירה יש לנו בדיוק". התחלתי להתלבש
בזריזות, מת כבר להבין מה קורה פה ולשכוח את כל העניין הזה.
"אגב, גם לך יש את הפנטגרם?" הייתה לה הבעה של איך לא חשבתי
לבדוק? היא הרימה את החולצה וכלום, חוץ מזוג הדדיים הצחורים
והנהדרים שלה. "אלא מה", מלמלתי לעצמי בתסכול, מנסה להיראות
נונשלנט.

אספנו את הדברים שלנו והתחלנו עושים דרכנו אל המכונית. המחשבות
שלי רצו לאלף כיוונים שונים. לא הצלחתי להתרכז והדבר היחיד
הממשי הייתה ההרגשה המוזרה. עמוק עמוק בבטן. בדרך עברנו ליד
המדורה של הפריקים מאתמול, "אני רואה שגם הם עוד כאן. לפחות
הדברים שלהם. הם בטח במים, עסוקים בלהתלהב מעצמם".
במבט שני קלטתי שרידים של גיטרה קלאסית בתוך מה שהייתה פעם
מדורה. "נו, סוף סוף הצליחו לחסל את דיוויד ברוזה". וחיוך של
סיפוק שלא הצלחתי להחניק בצבץ לו.

כשהגענו לאוטו הכנסתי את הפקלאות לבאגז'. שירי ועירית נכנסו
בינתיים. "טוב, איפה ההיא גרה?" שאלתי בעודי מתיישב וחוגר את
חגורת הבטיחות. שירי נתנה לי הנחיות כלליות ואמרה שכשנגיע
לאזור היא תכוון אותי. הנסיעה עברה בשקט די מוחלט. כל אחד
מסוגר בתוך עצמו עם המחשבות שלו. אפילו את הרדיו לא הדלקתי.
פתאום שמתי לב שהגוש בבטן נעלם ובעצם אני מרגיש די סבבה.
שחזרתי - מתי נעלם לו הגוש? ועד כמה שנראה לי, פחות או יותר
מתי שראיתי את שרידי הגיטרה המפוחמת. ועכשיו כשראיתי את הגיטרה
בדמיוני שוב אותו החיוך עלה לו.

פתאום אני קולט שאני בכניסה להוד השרון. כנראה נסחפתי יותר מדי
עם המחשבות שלי ולא שמתי לב שאנחנו כבר כאן. שאלתי את שירי לאן
לנסוע והבנתי שגם היא שקועה במחשבותיה. לקח לה כמה שניות לזהות
איפה אנחנו ואז היא הסבירה לי איפה לפנות ולאיזה רחוב אנחנו
נוסעים. אחרי משהו כמו חמש דקות של נסיעה הגענו למחוז חפצנו.
בית פרטי, מעט מבודד מהשאר, בסופו של רחוב ללא מוצא.

"את בטוחה שהיא ערה או בכלל בבית? הרי בכל זאת, יום רביעי, שבע
בבוקר". "היא בבית, היא בבית", פלטה קצרות. "טוב, אם היא בבית
אז היא בבית", אמרתי ויצאתי מהאוטו. התמתחתי, שואף מלוא הריאות
את אוויר הבוקר הרענן, מדליק סיגריה ונשען על האוטו. בינתיים,
שירי הוציאה את עירית שעדיין נראתה בשוק, מהמושב האחורי.

שלושתנו צעדנו בשביל הגישה אל הבית שנראה מטופח ויוקרתי למדי.
שירי צלצלה בפעמון  ולהפתעתי הרבה לא עברו יותר מעשרים שניות
והדלת נפתחה. מעברה השני של הדלת עמדה אישה כבת ארבעים, נאה
ביותר. שער שחור חלק, אסוף בקוקו, גוף חטוב למדי, אפילו מפתיע
ברמת חטיבותו ביחס לגיל. עור שזוף, עיניים כחולות, קרות כקרח,
ומה שהכי נראה לי מוזר שבשעה כזו היא הייתה לבושה בשמלה אדומה
אלגנטית כאילו תפסנו אותה בדרך לאיזו מסעדת פאר פלצנית.

"אני מצטערת שבאתי ככה מבלי להודיע", גמגמה שירי לעבר האישה.
"אל תדברי שטויות, את יודעת שהדלת שלי תמיד פתוחה בשבילך",
החזירה לה האישה וסימנה לנו להיכנס. אם מבחוץ נראה הבית מפואר
זה כאפס וכאין לעומת הפאר והיוקרה בתוכו. מי לכל הרוחות האישה
המוזרה הזו, חשבתי לעצמי אבל לא יכולתי שלא להרגיש משיכה אליה.
לא הצלחתי להחליט אם זו משיכה מינית או משהו אחר.

היא הובילה אותנו אל הסלון, התיישבה בכורסה וסימנה לנו לשבת על
הספה. "ספרי לי, ילדתי, מה מביא אותך אליי?" נראה לי קצת חצוף
שהיא מתעלמת לחלוטין ממני ומעירית וקצת מעליב ששירי לא טרחה
להציג אותנו. שירי שטחה בפניה את כל מה שזכרה והראתה לה את
הספר. האישה עיינה בספר, הרימה את עיניה ונראה כאילו היא רואה
אותי ואת עירית בפעם הראשונה, כאילו עד עכשיו היינו בלתי נראים
או משהו. "וביצעת את כל ההוראות במדויק?" שאלה את שירי בקול
שקט, על סף לחישה. "כן, מילה במילה", הנהנה שירי, כמעט בגאווה.
"אוקיי, אפילו נתעלם מהעובדה שרק קומץ אנשים במאה האחרונה
הצליחו לבצע את הטקס, כלומר להגיע לתוצאה המדוברת ואם נצא
מנקודת הנחה שפעלת על פי ההוראות אחד לאחד והכוכבים היו במבנה
המתאים והתנאים כולם היו מושלמים, מה שקשה מאוד להשיג ללא שנים
רבות של תכנונים, את העסקה הזו צריך לחתום בדמו של תמים. זה מה
שעשיתם?" שאלה בספקנות. פה כבר לא יכולתי לשתוק וכמעט צעקתי:
"איזה דם ואיזה נעליים? נראה לך שאנחנו פסיכופטיים, גברת?"
"טוב, יש דרך אחת לבדוק את העניין, תוריד את החולצה". זו לא
הייתה בקשה. ואני, מבלי לחשוב, הורדתי את החולצה, חושף בפניה
את הפנטגרם במלוא הדרו.

מבטה השתנה תוך שבריר שנייה ממבט יהיר על סף המשועשע למבט של
פליאה, זעזוע וחוסר אמון. מה שהבהיל אותי בטירוף. "מה זה אומר
ועל איזו עסקה את מדברת?" "על איזו עסקה אני מדברת?" שאלה
וצחקקה צחוק עצבני ולא טבעי, "על התמסרות לאדון ולמטרותיו. על
לתת את כל כולך ובתמורה לקבל עולם ומלואו בעולם הזה ובעולם
הבא". "על איזה אדון את מדברת?" למרות שידעתי את התשובה עמוק
בלבי. "אדון השאול והאופל, לוציפר".

פתאום נפל לי האסימון. הצבע האדום לא היה צבע. בני מעיי
התכווצו בעוד ההבנה מתחילה לחלחל לתודעתי. בחילה נוראה תקפה
אותי. כמעט נפלתי כשהיא תפסה אותי ולחשה לי באוזן: "אל תילחם
בו, תן לו להוביל אותך. למה להרגיש אשם כשאין סיבה לכך? תקשיב
לקול הקטן שבראש שלך, הוא יסדר הכול. הוא יוביל אותך לגדולה,
יעשה ממך איש עוצמתי, איש עשיר, איש נחשק. תרפה, תפסיק לנסות
להתנגד. אתה הרי כבר שלו ממילא".

הלחישות שלה שטפו ממני את הבחילה, את רגשות האשם. התיישבתי,
הדלקתי סיגריה, התרווחתי. עדיין מסדיר את נשימתי. "הוא יהיה
בסדר גמור, אבל הבחורה די אבודה, אני חוששת", אמרה לשירי והלכה
למטבח בעודה מזמזמת "באנו לכאן, מתחת לשמיים, שניים כמו זוג
עיניים".