"מי את?"
אני פוקחת עיניים. ילדה קטנה עומדת מולי, מתולתלת.
נועצת בי עיני עגל.
אני מתרוממת.
"מי את?" היא חוזרת ושואלת בקול השובב שלה.
"אני?" אני מסתכלת סביבי.
"אני נטע." אמרתי לה.
היא התחילה לקפץ סביבי ולדלג ולהסתובב, היא עשתה לי סחרחורת.
פתאום היא התיישבה במקום. מולי.
"אז... מה את עושה פה?"
"אני, אני גרה פה. מה את עושה פה?"
היא נעמדה. היא כל כך קצרה, קטנטונת כזאת. גמדה קטנה.
היא התחילה להתרוצץ שוב. חיטטה במגרות, עלתה על המיטה, כאילו
חיפשה משהו.
"תראי... תראי ציור שציירתי, יפה נכון? נכון יפה?"
היא הניחה מולי דף, על הדף שמש ופרחים וילדה קטנה עם כנפיים.
"כן. יפה מאוד" אמרתי לה והנחתי את הציור בצד.
"אמא אמרה שהיא תמסגר אותו, אמא אמרה שהוא נורא יפה ואבא ישים
אותו במשרד שלו"
היא השוויצה. היה לה מבט מלא גאווה מרוח על כל הפרצוף.
"גם אני נתתי לאבא שלי ציור פעם, שיתלה במשרד" אמרתי לה.
"כן אבל שלי יותר יפה." היא הצביעה על הציור. ואני גיחכתי
'חה!.. ממש... היית רוצה'.
"רוצה לשחק, משעמם לי, יש לי הרבה משחקים, אפשר לשחק
בדמויות... או בליצני צבע!" היא קראה בהתלהבות.
"אני מצטערת, אין לי כוח... " אמרתי לה, חיפשתי את הדף בערבית.
אני צריכה להשלים... 'אוף אין לי כוח לבית ספר המטומטם הזה!'
"את סתם משעממת... " היא אמרה בזלזול.
"אני לא בידור!" עניתי לה.
"בסדר, לא צריך... לא צריך אותך בכלל..."

הייתה שתיקה.

"רוצה לראות את החתולה שלי?"
"אין לי זמן" התעצבנתי.
"היא נורא יפה, היא לבנה ונעימה... ויפה... ויש לה עיניים
גדולות... ו..."
"בסדר, אין לי זמן עכשיו!"
"אבל את תאהבי את מרי!" היא אמרה.
הסתובבתי אליה.
"מרי?"
"כן מרי, החתולה שלי, היא יפה ולבנה... ויש לה עיניים
גדולות..."
הסתכלתי עליה שוב, על הילדה הקטנה.
איך לא שמתי לב?
היא הייתה נמוכה, כמוני, ומתולתלת כמוני, וכמובן, הנקודה,
נקודת החן, בין שתי הגבות, קטנה כל כך... אבל אני ראיתי.
"איך הגעת לכאן?" שאלתי.
היא שתקה.
"איך הגעת לכאן??" צעקתי עליה.
היא נרתעה אחורה,
היא יצאה מהחדר ורצה.
"חכי!" קראתי לה. "חכי!!!"
היא נעצרה.
"אני לא מכירה אותך." היא אמרה.
"את כן!" אמרתי לה. "את נטע, זאת אומרת... את אני!"
"כן," היא אמרה. "אני נטע, אני את... אבל את, את כבר לא אני."

08/03/2006