|
אני מפליגה בדמיונותיי לארץ רחוקה מאד
אין אדם המכיר אותי מלבד עצמי
נודדת בין הנהרות הגועשים והפסלים הדוממים
ומחזיקה פרח שצבעו צהוב
אין קץ למחשבות
ואין סוף לדיבורים בתוך ראשי
אני מתרחקת מן הקהל ותופסת פינה קטנה בצד
שם אוכל לשכב ולנדוד לחלום הבא
נתפסתי לתרדמת קצרצרה וקמתי שוב
לסיוט חדש
הם הולכים שם
זוגות זוגות
מחזיקים ידיים
וחיוכם בוהק למרחקים
אני עודני בפינה החשוכה
עם פנס מאירה על העוברים ושבים
עוצמת עין אחת וצובטת מספר פעמים כדי לדעת אם כל זה אמיתי
כאשר שאר הזוגות מרחיקים לכת
גופי נשאר בודד
הכל חוזר לקדמותו
ההזיה ברחה לעולמה
המחשבות עודם כאן במוחי
וליבי מתמוסס במים רותחים
אין מי שיציל אותי
רק הפעם |
|
|
משפט אחרון לפני
המוות:
"אל תדאג, לקחתי
אקמול"
זהו, גמרתי. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.